הפורום לתיאום המאבק באנטישמיות

פרופ' דבורה ליפשטדט: "טראמפ לא אנטישמי, אבל הוא מאפשר להם לפעול"

Share on print
Share on whatsapp
Share on email
Share on twitter
Share on facebook

"האנטישמיות היא כמו הרפס", פוסקת פרופ' דבורה ליפשטדט. “את וירוס ההרפס מעירים לחץ נפשי או תנאי דגירה, כמו זיהומים בגוף. האנטישמיות מקיצה עקב לחץ חברתי ותנאי דגירה, כמו היעדר גינוי נחרץ מצד המנהיגים".

אפשר להירפא?
“אנטישמיות או הרפס – לעולם אינך יכול להיפטר מהם".

אם אי אפשר לגרום לאנשים להיפטר מאנטישמיות, מה הטעם במאבק?
“אפשר לגרום לאנשים להבין שיש מעשים שאין לעשות, דברים שאין לדבר עליהם".

אנחנו נפגשים בשולי כינוס “לימוד FSU" בניו יורק והודות לספרה האחרון “אנטישמיות כאן ועכשיו". “רציתי לכתוב משהו שלא רק 15 היסטוריונים יקראו". לכן בנתה את הספר כהתכתבות פיקטיבית בינה לבין סטודנטית יהודייה (אביגייל) ומרצה עמית לא יהודי בפקולטה למשפטים (ג'ו). בבריטניה כבר הודפסה מהדורה שנייה, ובצפון אמריקה נמכרו עד כה 24 אלף עותקים. בישראל תורגם הספר לעברית. כשנפגשנו עדיין לא ידעה מה מצב המכירות. בסוף השבוע שבו סוקר הספר ב"ניו יורק טיימס" קיבלה שני אימיילים. האחד מחברה שהודיעה שתקנה את “אנטישמיות כאן ועכשיו" לבנה שעומד על סף לימודים באוניברסיטה. האחר מחוקר אנטישמיות קדומה, שקבע שעבודתה נותנת היבט מודרני למשטמה. “והייתי מאוד מבסוטה, כי I achieved my goal (השגתי את מטרתי – מ"ח) לדבר אל אנשים מכל הקצוות".

המעברים בין אנגלית לעברית, לשון הכלאיים, ירוצו לאורך שיחתנו, ידגימו את דילוגיה של ליפשטדט בין ארצות הברית לישראל, ניתוריה בין שתי המדינות. היא הגיעה לראשונה לישראל ב–1966 במסגרת תוכנית לחילופי סטודנטים עם האוניברסיטה העברית. בשנת שהותה התחוללה מלחמת ששת הימים. בתום שיחתנו חשה לשדה התעופה להמריא לישראל, לצאת ממנה לגיחה לפולין ולשוב לישראל.

היא ג'ינג'ית חסרת מנוח. בת דודתו של ג'ינג'י אחר – ח"כ לשעבר יהודה גליק. אישה לא בלתי מורגשת. כשהיא פורצת לחדר, האוויר סביבה עובר תהפוכות אווירודינמיות. האישונים תמיד עליה. חובטת ונחבטת. תמיד תימצא בצד המוסרי של הבריקדה. אני לא כותב זאת רק בגלל המשפט מול אותו מכחיש שואה שידובר בו בהמשך. שעות לפני שישבה מולי קיבלה מכתב מחאה מהקהילה הטורקית בארצות הברית על שהעזה לגנות את הטבח בארמנים. הג'ינג'ית לא בדיוק נבהלה. “אני רואה אות כבוד בכך שהקדישו מזמנם לתקוף אותי", אמרה לי. אבל הטורקים ממש זעמו. העתק מחאתם נחת בדואר הנכנס של נשיא אוניברסיטת אמורי באטלנטה ג'ורג'יה, שבה היא מלמדת. הוא, חייבים לומר לשבחו, התייצב מיד לימינה. “דברה יקרה", כתב לה, “מאחלים שמסעך יימשך בטוב ושיועיל לעבודה החשובה שאת עושה. מצטער לשמוע על עמדת הטורקים. זמין לפניותייך, אם תחליטי שאני או אמורי נוכל להקל על חייך".

חייה של דבורה אסתר ליפשטדט התחילו לפני 72 שנה במשפחה אורתודוקסית מודרנית במנהטן. אביה ארווין היגר מגרמניה בשנות ה–20 עקב מצב כלכלי רעוע. בבית הכנסת השכונתי פגש את מרים, ילידת קנדה. את ספרה החדש הקדישה הבת לאמא, “הגדולה שבמעריצי". היא שקראה לה “דבורה", על שם הגברת המקראית שקרעה כנייר את רכב הברזל של סיסרא. “האם את מרגישה מחויבת לשם?", שאלתי, “זה יהיה מוגזם וגם קצת בעל גאווה", ענתה לי, “אני דבורה של העת החדשה? אבל כשאני מסתכלת בפרספקטיבה, יש לי הרגשה שתרמתי משהו".

בשנות ה–60 גרה עם משפחתה ברחוב 86 מערב 225, קומה שישית. לשכן בקומה שמתחת קראו יצחק בשביס זינגר. “האם את מוצלחת כפי שאמא מספרת עלייך?", שאל אותה כשהתחילה מסלול לדוקטורט. “האם הייתי עושה את אמא שקרנית?", ענתה לו. פעם אחרת נתקל בה במעלית יורדת בטישירט ובנעלי ספורט לג'וגינג: “בוורשה לא היו ממנים לפרופסור נשים שנראו כך", עקץ אותה שוב. “כשאתה היית בוורשה, לא מינו נשים כלל למשרות פרופסור", הטיחה בו חזרה. ליצחק בשביס זינגר היה תוכי קטן, שבאחד הימים ניצל חלון פתוח והמריא אל החופש. מי שיהיה חתן פרס נובל בשנת 78' הדפיס את נהמת לבו ב"ניו יורק פוסט" תחת הכותרת: “איפה היה אלוהים כשהתוכי שלי ברח?", ואמא מרים, אישה מאמינה, כעסה מאוד: “אייזיק, אתה מאשים את אלוהים בגלל התוכי שלך?", “אלוהים לא זקוק לך שתגני עליו", כעס הוא, אבל היא לא ויתרה: “אלוהים היה באמת צריך לדאוג לתוכי שלך? ומה בקשר לשישה מיליון?".

1995, קומיוניטי קולג', אטלנטה ג'ורג'יה. כשפרופ' ליפשטדט מרצה על השישה מיליון, קם מהקהל גבר זר. האיש המעונב הוא הבריטי דיוויד אירווינג, זה שתיארה בספרה כמכחיש שואה. הוא תובע ממנה שתמציא הוכחות לכך שהיטלר התכוון באמת להשמיד יהודים, מתאמץ לגרור אותה לוויכוח. היא מסרבת להיענות לו. “כפי שאיני מתעמתת עם מי שטוענים שאלביס חי וכדור הארץ שטוח".

איך הרגשת ברגע שצץ מולך?
“כמו צבי שנלכד בזרקורי הציידים".

בסרט “הכחשה" רואים את זה היטב.
“כשצילמו את הסצינה הזאת, הייתי בברצלונה ורייצ'ל וייז (השחקנית שמגלמת אותה – מ"ח) השאירה חמש הודעות עד שחזרתי להסביר לה מה עבר עלי שם".

אירווינג תובע אותה על הוצאת דיבה. על פי החוק הבריטי לתובע שמורה זכותו לשמו הטוב. הנתבע הוא שחייב להוכיח “אמת דיברתי". ליפשטדט והוצאת פינגווין שוכרים את העו"ד היהודי אנתוני ג'וליוס ואת ההיסטוריון ריצ'רד ג' אוונס מאוניברסיטת קיימברידג'. מטילים עליהם לחשוף את כל בדיות אירווינג. הקהילות בארצות הברית ובבריטניה מתגייסות למענה. אוניברסיטת אמורי מעמידה 30 אלף דולר למימון הוצאות גיחותיה ללונדון. ישראל מפרסמת בעת המשפט את יומני אייכמן “ואני אסירת תודה על כך".

דיוויד אירווינג
דיוויד אירווינג

תחת ערפל כבד ערב המשפט מתייצבת סוללת ההגנה באושוויץ. איתם גם הארכיטקט ההולנדי רוברט יאן ואן פלט. ואן פלט אמור להעיד שהמחנה הותאם להשמדת בני אדם, והסנגור חוקר אותו במקום ובאגרסיביות: איך אנחנו יודעים שזה אמיתי? האם באמת כך קרה? “ואני התעצבנתי, כי לא הבנתי שהוא בעצם מכין את העד להופעה במשפט".

כששערי בית המשפט נפתחים, מגיעים אנשים מגרמניה, מארצות הברית ומישראל לחזק את ידיה. מציעים לה לצאת לצהריים, להיפגש בערב, אך אין לה חשק לכלום. מוחה נעול רק על יעד אחד מסוים וברור: “למחוץ את אירווינג". אבל אנתוני ג'וליוס לא משתכנע שזאת הדרך. “אין הוא חשוב עד כדי כך", הוא מנמק. היא נדהמת, והסנגור המבריק מסביר: “חשבי על המאבק באירווינג כשווה ערך למה שעלייך לעשות כשאת דורכת על לכלוך שכלב השאיר על המדרכה. ללכלוך אין כל ערך מהותי ועם זאת חייבים להסירו בקפידה מהרגל קודם שנכנסים הביתה. אם לא תעשי זאת ותגררי אותו לתוך הבית, תצטרכי להתמודד עם בעיה רצינית וארוכת טווח. כך גם האנטישמיות. יש להיאבק בה בלי להגביה את שיעור קומתם של האנטישמים".

ההגנה מחליטה גם לא להעלות ניצולים לדוכן כדי לחסוך מהם התקוטטות עם אירווינג. בהתחלה התנגדה, אחר כך עיכלה וקיבלה. אבל אחת השורדות בכל זאת מגיעה, ואמו של יהודה גליק, שנוכחת במקום, מפצירה בה שתפגוש אותה. לניצולה חשוב למסור לה את רשימת יקיריה המתים. “ואני קראתי כל שם בקול והייתי עצובה שאין לי מילים".

פסק הדין של השופט צ'רלס גריי מהדהד בעולם כולו. הוא מזכה את ליפשטדט לחלוטין, מאשר את האשמותיה, קורע את אירווינג ומטיל עליו הוצאות משפט בסך 3 מיליון דולר.

לא חשבת שהפסד היה גומר לך את הקריירה?
“לא. ידעתי שאנשים יגידו: ‘היא אומנם הפסידה במשפט, אבל אנחנו יודעים שאירווינג שקרן'".

הקריירה הייתה נגמרת, כך היא מאמינה, לו התפשרה עם המכחיש. אירווינג, אגב, הציע שתשלם לו רק 500 ליש"ט, אך גם תתנצל, תתוודה שטעתה כשקראה לו “מכחיש שואה" ותעצור את מכירת ספריה. “זה היה גומר לי את הקריירה ולכך לא יכולתי להסכים".

חברי הקו קלוקס קלאן

חברי הקו קלוקס קלאן. צילום: Spencer Platt\ Getty Images

אחרי המשפט חזרה למעבדת ההיסטוריה. צפתה, הגדירה, סיווגה את האנטישמים במבחנות שאט הנפש. הקיצונים, המאפשרים, חסרי המודעות והסמויים. במיוחד הם. “תסתכל על התמונות משרלוטסוויל", היא מזמינה אותי. השתוללות הימין הקיצוני בשרלוטסוויל וירג'יניה באוגוסט 2017 גבתה שלושה הרוגים ו–19 פצועים. קריאות כ"דם ואדמה" ו"יהודים לא יחליפו אותנו" הפחידו את ליפשטדט. ואולם הזעזוע והטלטלה המתינו לרגע שבו הבחינה במה שלא היה בתמונות משם.

"לא גלימות קק"ק (קו קלוקס קלאן), לא חולצות חומות בנוסח האס–אה, לא סרטי זרוע אדומים עם צלבי קרס על רקע לבן. המפגינים ניסו להיראות כל–אמריקאים. לא קנאים חשוכים אלא אזרחים הגונים, חרדים לגורל ארצם. ג'ים או ג'ק, שלקחו יום חופשה מחברת ההשקעות שהם עובדים בה, יצאו לשטח כשהם ארוזים בחולצות “פולו" ומכנסי חאקי מקטלוג של GAP. מישהו אמר להם להתלבש כך שיסתירו מי הם באמת. “כמו דיוויד אירווינג, שלובש חליפה ונראה מאוד מכובד ורק כשמדברים איתו משתחררות ההשקפות האנטישמיות שלו".

מסע הבחירות של טראמפ היה רצף אותות נבואיים. המועמד, כך ליפשטדט, השתמש בסטריאוטיפים של אותה אנטישמיות קלאסית. בנאום לפני קואליציית היהודים הרפובליקנים הותיר את שומעיו המומים כשהצליף בהם: “אתם לא מתכוונים לתמוך בי מכיוון שאני לא רוצה את הכסף שלכם. אתם רוצים לשלוט בפוליטיקאים שלכם". בכמה מילים הצליח מי שיהיה נשיא לא להחמיץ שום דעה קדומה על תאוותם של היהודים לכסף, לשררה, לשליטה ולמיקוח.

משמעותית אפילו יותר הייתה עמדתו בפרשת דיוויד דיוק, המנהיג לשעבר של הקק"ק ומכחיש שואה. לאחר שדיוק תמך במועמדותו לנשיאות, טראמפ התעקש שאינו יכול להגיב כי הוא בעצם לא מכיר אותו, אף על פי שעשור קודם לכן הגדיר אותו “קנאי וגזען". “אולי זה צירוף מקרים", אומרת פרופ' ליפשטדט, “אבל בשבועות לאחר שסירב לגנות את הקק"ק חלה עלייה של ממש בתקריות האנטישמיות".

האם כיום יש קשר בין נשיאותו לגילויים האנטישמיים בארצות הברית?
“אני לא חושבת שטראמפ אנטישמי. אין לי שום עדות לכך. השאלה היא אם במסע הבחירות ומאז שנבחר אִפשר לאנטישמים לפעול. על זה אני אומרת: 'כן'".

איך אִפשר?
“בכך שלא גינה את מי שמדברים על ‘אמריקה נוצרית', ‘אמריקה לבנה'. והיהודים אינם לבנים. מה צעק הרוצח בבית הכנסת בפיטסבורג (27.10.2018, 11 הרוגים – מ"ח)? ‘אתם היהודים לא תהרסו לנו את הגזע הלבן'".

נכון שאחר כך טראמפ בא לפיטסבורג ואמר דברים מאוד יפים. “אבל גם החזיק את ה'כוֹך לאפל' (כף בישול ביידיש – מ"ח) ובחש".

את אומרת בספרך דבר מאוד חמור: שהנשיא נותן לאנטישמים להרגיש שיש להם ידיד בבית הלבן.
“בדיוק. כל אנטישמי בימין חושב שטראמפ תומך בו בחשאי. שהוא משגר אליהם A dog whistle, שריקת סתר שברורה רק לאדון ולכלבו".

מה היית מצפה שיעשה?
“לו ידעתי שהאנטישמים חושבים שאני איתם, הייתי אומרת להם: ‘עצרו, אתם לא פועלים בשמי. אני מתכוון לאמריקה נוצרית, ויהודית, ומוסלמית, והינדו, אמריקה לבנה, שחורה, צהובה, אמריקה של כל הצבעים וכל המינים'".

המפגינים ניסו להיראות כל-אמריקאים. הפיגוע בשרלוטסוויל, אוגוסט 2017

המפגינים ניסו להיראות כל-אמריקאים. הפיגוע בשרלוטסוויל, אוגוסט 2017 צילום: רויטרס

בנסיעה ללונדון לפני חמישה חודשים פגשתי יהודים שדאגו ולא הסתירו זאת. “הצופרים", כיניתי אותם. הם נזהרו לא לקבוע שהעיירה בוערת אך הדגישו שהגפרורים בהישג יד. מולם ניצבו “הבלתי מודאגים". לכאורה. אלה שהעלו מירכתי מוחם את כל מנגנוני ההכחשה. יהודים בריטים שאמרו שאולי יש משהו, אבל תמיד היה משהו. ה"משהו" שקורה עכשיו עלה מדברי אם בבית הספר היהודי ננסי רובין. “ברכבת אני רואה איך מסתכלים על הבן שלי. בדרך כלל אני אומרת לו: ‘לך בגאווה', אבל כשאני רואה את המבטים… הכיפה והציצית משונות להם. לפעמים בעלי אומר לו: ‘תוריד את הכיפה, תכניס את הציצית'".

את חושבת שהורים בניו יורק צריכים לומר אותו הדבר לבניהם?
“עוד לא".

עוד לא?
“אולי במקומות כמו ברוקלין. בברוקלין המצב די לא טוב, אבל בכללי עוד לא".

בלונדון פגשתי חבר ב־CST, ארגון הגנה יהודי, את חושבת שגם פה יהודים יזדקקו להתארגנויות כאלה?
“זה כמעט ככה. נכנסת היום לבניין? (שבו מתרחש כינוס “לימוד" – מ"ח) עם תיק? אז בדקו אותך. אתה נכנס היום לבית כנסת, לא בודקים אותך אבל מסתכלים עליך".

בתי ספר יהודיים?
“הם יודעים מי מגיע. שוב, אי אפשר פשוט להיכנס. דלתות נעולות, מצלמות פועלות".

אולי לא כרגע, אבל האם בעוד כמה שנים יהודי ארצות הברית יהיו בסכנה קיומית?
“לא. אולי אני נשמעת לך כמו יהודייה מגרמניה ב־1933, אבל שם האנטישמיות הייתה מדיניות של הממשלה. פה זה לא ככה".

אבל פה יש נשיא שלא אומר לדיוויד דיוק ללכת לכל הרוחות.
“נכון, אך יש מספיק אנשים שכן אומרים לו את זה. אבל אין ספק שאנחנו בבעיה".

האם ניתן להיות תומך ישראל ואנטישמי בעת ובעונה אחת? דבורה ליפשטדט סבורה שיכולה להתקיים קונסטרוקציה ביזארית שכזאת. הנה למשל ויקטור אורבן, ראש ממשלת הונגריה. בקיץ 2017 מימן ג'ורג' סורוס, מיליארדר יהודי, קבוצות פרו־דמוקרטיות בגוש המזרחי לשעבר, לרבות הונגריה. אורבן, הנחשב לידיד ישראל, פתח במתקפה על סורוס יליד הונגריה. בבודפשט הודבקו כרזות כמו: “אל נניח לג'ורג' סורוס לצחוק אחרון". שגריר ישראל גינה בחריפות, אבל בהוראת משרד החוץ, כטענת ליפשטדט, חזר בו כדי לא לפגוע בקשרים עם אורבן.

את הצהרת נתניהו עם מקבילו הפולני מורבייצקי בשנה שעברה משפדת החוקרת. המסמך ש"יד ושם" ביקר בתוקף הוא לדעתה אישור רשמי להכחשת השואה. ישראל קיבלה את הנרטיב שלפיו רק פולנים בשוליים שיתפו פעולה עם הגרמנים. “אני מבינה ריאל־פוליטיק, אני מבינה שהוא (נתניהו) רוצה להישען על הונגריה ופולין, אבל זה קוצר ראות".

למה?
“כי כל מי שיכול להשתמש באנטישמיות כדי לחזק את מעמדו יפנה לבסוף נגד היהודים. אין אלה חברים שניתן לסמוך עליהם. אם אתה מציג את עצמך כמגן עולמי של היהודים נגד האנטישמיות, איך תעשה יד אחת עם פולני שרוצה לעשות מארצו אומה נוצרית?".

במאי 2008, כשנתיים לפני שהתרסק עם הצמרת הפולנית בטיסה לסמולנסק, ביקר בארץ הנשיא לך קצ'ינסקי. לבקשתו נועד לפגישת עבודה עם יולי תמיר, אז שרת החינוך. קצ'ינסקי קטן הקומה נכנס בצעד מהיר למשרדה והסתער על ההיסטוריה. “את יודעת למה היו כל כך הרבה יהודים בפולין ערב המלחמה?", ציטטה אותו תמיר ב"הארץ", “כי הפולנים קיבלו את היהודים והעניקו להם זכויות שלא היו להם במדינות אחרות, היו ערים ועיירות בפולין שהיהודים היו בהן רוב".

לאחר שהכריז כי הוא מבין את הכאב הנורא של היהודים, את הרצון לשכוח, הפנה כמה מילים נוקבות אל הישראלים: “אתם שולחים את התלמידים שלכם לפולין, הם צועדים ברחובות שלנו, מניפים את דגלי ישראל, מדיפים שנאה ופחד, הם מסתכלים עלינו כאילו ראו את השטן ואז הם נוסעים לברלין לבלות. וטוב להם בברלין. הם יושבים בבתי קפה ליד מטה הגסטאפו וטוב להם. בגרמניה הם רואים תרבות ואומנות. אצלנו הם רואים רק גופות".

למה קל לנו יותר לסלוח לגרמנים מאשר לפולנים?
“ב־1933 חיו בגרמניה פחות מ־600 אלף יהודים, חצי מהם ניצלו. בפולין היו בפרוץ המלחמה 3.5 מיליון יהודים, מעל שלושה מיליון הושמדו. לאלה שניצלו יש יותר קשרים ישירים לקורבנות, יותר זיכרונות שואה מפולין מאשר מגרמניה. זאת ועוד: כל ששת מחנות ההשמדה הגדולים שהקימו הנאצים היו בפולין. רבים ראו באושוויץ, בטרבלינקה או בסוביבור מחנות פולניים, וזה מטופש כי אלה היו מחנות מוות גרמניים, שפעלו בפולין".

אם לא היה היטלר בגרמניה, לא היו מחנות מוות בפולין.
“בדיוק. יש אומרים שבנה אותם שם כי ידע שהפולנים יקבלו את זה, אבל הוא עשה זאת כי שם היו האנשים. במקום לשנע מיליון למחנות הביא את המחנות אל המיליון".

אז מה כל זה אומר על הפולנים?
“הם לא היו היוזמים והמבצעים, אבל הם גם לא היו קורבנות תמימים".

לא רק בשואה עוסקת פרופ' דבורה ליפשטדט. פרקים חשובים בספר מנתחים את האנטישמיות המעודכנת, זאת שמתפרנסת משנאת ישראל, זאת שמתמקדת בשלילת זכותה להתקיים כמדינה יהודית, זאת שמסתתרת מאחורי BDS. ההיסטוריונית שוללת את הטענה כי BDS אינה יכולה להיות אנטישמית משום שרבים מתומכיה יהודים. “בהחלטותיה זאת תנועה אנטישמית", היא קובעת. הרעלת דמותה של ישראל מחלחלת מלמעלה, מרמת הפעילים המרכזיים על מדשאות האקדמיה, מהפרופסורים המובילים באולמות. ולפרופ' ליפשטדט יש דוגמאות רבות לכך. לאחר שהאגודה ללימודים אמריקאיים אימצה את החלטות ה־BDS, נשאל נשיאה מדוע נקט צעד שלא ננקט מעולם. תשובתו הפרימיטיבית להחריד הייתה: “צריך להתחיל מאיזשהו מקום". ויש התחלות. הנה עוד כמה מקרים של אנטישמיות בחיתוליה. זעירה, בנאלית, יומיומית, שלא מגיעה אפילו לעמוד 19 למטה.

ברקלי: בוויכוח ביוזמת BDS מואשמים חיילי צה"ל ברצח נשים ובהרעלת בארות; סטנפורד: יהודייה שהצהירה שלא תתמוך בביטול השקעות בישראל מפסידה את המשרה שהתמודדה עליה באגודת הסטודנטים; אוניברסיטת מישיגן: סטודנטים הקשורים ל"חיי שחורים חשובים" תולים כרזות נגד דעות קדומות. אין הם מזכירים את האנטישמיות. אבל את מה שהנאורים כביכול העדיפו לשכוח, זכרו החשוכים. עוד באותו לילה קבוצת אלט־רייט לאומנית מדביקה על הכרזות סטיקרים עם הקריקטורה האנטי־יהודית “הסוחר השמח" (Happy Merchant); שיקגו, צעדת הלסביות: המארגנות מסלקות שלוש נשים שהניפו דגלי קשת מעוטרים במגיני דוד; שיקגו, “הוועדה ליצירת שינוי": מפגינים נושאי שלטים “הציונות דפוקה" פורצים לסעודת שבת. ישראלים שבאו לדון ברצח שירה בנקי במצעד הגאווה 2015 בירושלים, מפונים בדלת האחורית.

בנפרד מאלה ליפשטדט מבקרת את נטלי פורטמן על שלא התייצבה לקבל את פרס “בראשית" בישראל. מי שגילמה את פאניה, אמו של עמוס עוז, הצהירה שאינה תומכת BDS, אך לא רצתה שבואה יתפרש כתמיכה בנתניהו שעמד לנאום בטקס. “החלטה חסרת פרופורציות, אם לא אבסורדית", מכנה דבורה ליפשטדט את הצעד הזה.

אבל ישראל עצמה נקטה צעדים מזיקים במאבק ב־BDS. למשל הצעת החוק שהעבירה הכנסת לפני שנתיים לאסור כניסה לארץ של מי שקוראים להחרים את ישראל. ראשי אוניברסיטאות, מנהיגים בתפוצות, ראו בכך “שחיקה ברורה של החופש האקדמי". “במקום לנסות להשתיק את אוהדי ה־BDS יש להתעמת איתם אך לא להיסחף בהגדרות. קביעות שהתומכים בנידוי דומים לנאצים של שנות ה־20 מסלפות את ההיסטוריה, מקנות תוקף למי שמאשימים יהודים שמזכירים ‘יותר מדי' את השואה".

האם בגלל אינפלציה באזכור השואה, האנטישמיות, אנחנו לא בונים נרטיב של יהדות מתגוננת?
דבורה ליפשטדט משיבה לי בסיפור. באחד החגים – עוד לפני פיטסבורג – נכנסה לבית הכנסת עם ילדה בת 5 ואמה. האם חייכה אל המאבטח ליד הדלת ואמרה לבת: “בואי נגיד היי ותודה לשומר שמגן עלינו". הבעת תימהון התפשטה על פני הקטנה. מבחינתה בית הכנסת מעולם לא השתבץ במקומות “המסוכנים" שבהם יש להתגונן. זה היה תמיד מקום השמחה שלה. פה היא משתתפת בתפילת ילדים, משחקת בחצר עם חברים, מקבלת ממתקים מידי הרב. למה היא זקוקה למישהו שישמור עליה בבית הכנסת? מסקנתה של ליפשטדט חד־משמעית. יש להבחין בכל גוני החוויה היהודית, אסור להתכנס ליהדות “מתאבלת", להפוך את ההתגוננות, את המאבק באנטישמיות לסך כל הזהות היהודית. “אחת הסכנות הגדולות אינה מה האנטישמים יעשו לנו, אלא מה שנעשה לעצמנו בגלל האנטישמיות".

עכשיו כשמעלים סימני שאלה על השואה, כשמבקרים את עצם קיומה של ישראל, את לא חושבת שאירווינג הפסיד בבית המשפט אך ניצח מחוץ לבית המשפט?
“לא. ניצחנו. גם כשיש חילוקי דעות בטוויטר, הכל מסכימים שהייתה שואה. קבענו שכל מי שמכחיש שואה הוא אנטישמי".