הפורום לתיאום המאבק באנטישמיות

שלוש דרכים להיאבק באנטישמיות

Share on print
Share on whatsapp
Share on email
Share on twitter
Share on facebook

מאת פרופ' דינה פורת

 

בעוד יומיים יחול יום הזיכרון הבינלאומי
לשואה, שקבע האו"ם בשנת 2005, והוא מצוין מאז בכל שנה באירועים ציבוריים
בעשרות מדינות. התאריך שנקבע, 27 בינואר, הוא יום שחרור מחנה ההשמדה אושוויץ על
ידי הצבא האדום.

 

קביעת יום הזיכרון הבינלאומי נעשתה אחרי
שנה קשה במיוחד מבחינת אירועים אנטישמיים: כ– 500 מקרים אלימים נרשמו בעולם בשנת
2004, לעומת כ– 350 בשנה שקדמה לה. זה היה שיא בעלייה באנטישמיות, שהחלה בתחילת
שנות ה– 2000, מאז האינתיפאדה השנייה וועידת דרבן שכינס האו"ם נגד גזענות
בדרום אפריקה, ובתוך זמן קצר היא נהפכה למתקפה אנטי־יהודית ואנטי־ישראלית חריפה.

 

על רקע זה נולדו כמה יוזמות, יהודיות,
ישראליות ובינלאומיות, להגדרת האנטישמיות, לחקיקה נגדה ולמאבק ציבורי נגד
התפשטותה. זה נעשה מתוך הכרה, כי החל שלב נוסף בתולדות ארוכות הימים של
האנטישמיות: "האנטישמיות החדשה".

 

אחת היוזמות החשובות היתה ההגדרה שניסח
יו"ר הנהלת הסוכנות היהודית, נתן שרנסקי, כאשר היה השר לענייני ירושלים
והתפוצות. שרנסקי הגדיר את האנטישמיות החדשה כמכוונת כלפי המדינה היהודית, ולא רק
כלפי היחיד היהודי וקהילתו. הוא קרא לחשוף אנטישמיות זו על ידי יישום מבחן של
שלושה ממדים (3־D באנגלית, על פי האות הראשונה של כל אחד מהם), שיסייע להבחין בין
ביקורת לגיטימית על מדינת ישראל לבין אנטישמיות המסתתרת מאחורי ביקורת לגיטימית
כביכול.

 

הממד הראשון, לפי הגדרת שרנסקי, הוא
דמוניזציה: ניפוח הפעולות והמדיניות של ישראל מעבר לכל פרופורציה ותיאורה כסמל של
רוע עולמי והתגלמות של תכונות שליליות, כולל השוואה בין ישראלים לנאצים. הממד השני
הוא מוסר כפול, כמו זה הנהוג באו"ם: שם מואשמת ישראל באופן קבוע בהפרות של
החוק הבינלאומי וזכויות האדם, במקביל להתעלמות ממדינות אשר לא רק מתעלמות מהחוק
ומזכויות האדם, אלא גם רודפות את אזרחיהן ואף רוצחות אותם. הממד השלישי הוא
דה־לגיטימציה: ניסיון לשלול את זכות קיומה של מדינת העם היהודי, ובכך להפלותה לרעה
לעומת יתר מדינות העולם, שזכותן להתקיים אינה מוטלת בספק.

 

שלושת המבחנים הללו עדיין רלוונטיים,
והם חלק מ"הגדרת העבודה" של האנטישמיות, שאומצה לראשונה ב– 2005 על ידי
זרוע מעקב של האיחוד האירופי ואומצה באחרונה על ידי כמה מדינות וארגונים
בינלאומיים, והפרלמנט האירופי בכללם. גם הגדרת האנטישמיות של משרד החוץ האמריקאי
מתבססת על המבחנים הללו.

 

כעת, לנוכח עלייה מחודשת באירועים
וביטויים אנטישמיים, הגיע הזמן להצביע על דרכים אפשריות לתיקון המצב. לשם כך אני
מציעה שלוש דרכים (3־C, על פי האות הראשונה באנגלית). הראשונה הוא שיתוף
פעולה (Cooperation) בין הארגונים היהודיים והישראליים הרבים העוסקים
באנטישמיות. אם יוקם גוף שיהיו חברים בו נציגי כל הארגונים האלה, יתאפשר אולי לפעול
בתיאום. כיום כל ארגון מושך לצד שלו, ומגיע אל רשויות לא־יהודיות בלי תיאום עם
ארגונים אחרים. אמנם אפשרות כזאת נראית לא מעשית ומעלה מיד שלל בדיחות על חוסר
היכולת של יהודים לפעול יחד, אבל זאת דרך טובה.

 

הדרך השנייה היא הקמת קואליציות (Coalitions).
אין היום קבוצות קיצוניות שהן רק אנטישמיות — לרוב חבריהן מתעבים את כל מי שנראה
להם זר ושונה. לא רק יהודים נפגעים מהן, אלא גם שורה שלמה של מיעוטים וקבוצות, כמו
צוענים בהונגריה וברומניה, אפרו־אמריקאים, קופטים במצרים, הומוסקסואלים בצ'צ'ניה —
אלה דוגמאות ספורות בלבד.

 

באותה שנת שיא של אירועים אנטישמיים,
2004, כוונו במקביל יותר מעשי אלימות כלפי זרים שבאו לעבוד בגרמניה. כך, למשל,
הוצתו מעונות של עובדים יוגוסלבים ואחרים, על יושביהם. קואליציות ושיתופי פעולה עם
קבוצות אלה, וגם עם מוסלמים מתונים המוקעים על ידי הקיצונים ועם גופים נוצריים
ופעילי חברה אזרחית, הם הכרח המציאות. ההתמקדות היהודית באנטישמיות מעוררת לא מעט
אנטגוניזם מפני שהיא מתפרשת כמאבק אגוצנטרי, ואפילו אגואיסטי, של עם הנתפש היום
כמי שיודע להתארגן ולהילחם על האינטרסים שלו, אך אינו שועה לסבל של אחרים.

 

הדרך השלישית היא מאבק (Combatting).
זה אמור לקרות אחרי שייושמו שתי הדרכים הראשונות. המאבק ייערך תוך כדי שיתוף פעולה
פנים־יהודי ועם קואליציות חיצוניות, באמצעות יוזמות חקיקה המבוססות על הגדרת
העבודה של האנטישמיות, שימוש במדיה, ריסון השימוש הפרוץ ברשתות החברתיות, תוכניות
חינוכיות ועוד.

 

הגדרת העבודה של האנטישמיות יכולה,
למשל, לשמש כמודל לניסוח הגדרות של אפליה ודעות קדומות כלפי קבוצות אחרות ולפיתוח
של חקיקה, ובמיוחד אכיפה.

 

הישגים במאבק נגד האנטישמיות לא יושגו
בלא מבט מבפנים החוצה, אל קבוצות שיש לפעול אתן ולמענן. והם לא יושגו בלי מאמץ
אמיתי לתאם בין ארגונים, מוסדות ואישים, יהודיים וישראליים, ובלא הקמת מסגרת־גג,
שתחתיה יהיה אפשר לרכז את המאמץ ולייעל את המגעים מול רשויות לא־יהודיות.

 

פרופ' פורת היא ראש מרכז קנטור לחקר
יהדות אירופה בימינו, באוניברסיטת תל אביב