LOADING

Type to search

מאמרים מלאזיה

אנטישמיות ללא יהודים במלזיה

Share
מקור: URL

מאת רוברט פולפורד

 

בקואלה לומפור, עיר הבירה של מלזיה, פוליטיקאים ועובדי מדינה מקדישים זמן רב להפתיע במחשבות על ישראל, הרחוקה מהם ב-7,612 ק”מ. לעתים אף נדמה כי היא הפכה אצלם לאובססיה. מלזיה מעולם לא הייתה בסכסוך עם ישראל, אך הממשלה מעודד את אזרחי המדינה לשנוא את ישראל ולשנוא גם את היהודים בין אם הם ישראלים ובין אם לא.

 

מלזים מעטים ראו יהודי בחייהם. הקהילה היהודית הקטנטנה שהייתה שם היגרה לפני עשורים רבים. אף על פי כן, מלזיה הפכה לדוגמה של תופעה הנקראת “אנטישמיות ללא יהודים”. בחודש מרץ האחרון, למשל, המחלקה לענייני אסלאם של הטריטוריה הפדרלית שלחה דרשה רשמית לכל המסגדים, המציינת כי “מוסלמים חייבים להבין כי היהודים הם האויב העיקרי של המוסלמים כפי שמוכח על ידי ההתנהגות האגואיסטית שלהם ועל ידי הרציחות האכזריות המתבצעות על ידם”. קרוב ל-60% מהמלזים הם מוסלמים.

 

בקואלה לומפור, דבר שבשגרה הוא להאשים את היהודים בכל, מכישלונות כלכליים ועד לכותרות הרעות שמלזיה סופגת על ידי עיתונים זרים (“בבעלותם של יהודים”).

 

מנהיגי המדינה מניחים כי מגיע ליהודים ולישראלים שיהיו מושפלים לעתים קרובות ככל האפשר. בשנת 1984, התזמורת הפילהרמונית של ניו יורק ביטלה את ביקורה במלזיה משום ששר ההסברה המלזי דרש להוריד מהתכנית את יצירתו של ארנסט בלוך, מלחין יהודי אמריקאי אשר נפטר בשנת 1959. בשנת 1992, שחקן כדורגל ישראלי אשר שיחק בקבוצת ליברפול לא הורשה לשחק במלזיה. הקבוצה ביטלה את ביקורה. הממשלה החרימה את “רשימת שינדלר”, בטענה כי סרט זה הוא בגדר תעמולה אנטי-גרמנית ופרו-יהודית. מאוחר יותר, החליטה אותה הממשלה כי ניתן להקרין סרט זה אם יחתכו ממנו שבע סצינות. סטיבן ספילברג סירב, ובעקבות כך הסירה הממשלה את כל סרטיו מהמסכים במלזיה.

 

ב-2003, מפלגתו של ראש הממשלה נתנה לנציגים של הארגון הלאומי המלאי המאוחד עותקים מספרו האנטישמי של הנרי פורד מ-1920, “היהודי הבינלאומי”, אחד הספרים החביבים על היטלר, אשר תורגם לשפה המלאית.

 

במשך 500 שנים, ניסתה ישראל לבסס יחסים דיפלומטיים, אך קואלה לומפור הוסיפה להגיב ולומר כי דעת הקהל המוסלמית הופכת יחסים אלה לבלתי אפשריים מבחינה פוליטית. במקום זאת, הצטרפה מלזיה לקמפיין הערבי להשמצת ישראל. המסחר עם ישראל נאסר באופן רשמי – אך ממשיך למרות זאת, בדרך של הסדרים חשאיים עם מדינות העולם השלישי. (מכירות של מוצרים ממפעל שבבי המחשב של אינטל מישראל למלזיה מסתכמים לכמה מיליוני דולרים בשנה. המדיניות המלזית מתרככת באופן זמני כאשר מדובר במוצרים מסוימים במחיר הנכון).

 

רק כאשר אנו קולטים את מידת העוינות הבלתי פוסקת וחסרת הדעה של מדינות כמו מלזיה, אנו מתחילים להבין את הכאב ואת הקושי בבחינת מקומה של ישראל בעולם. זהו ההקשר שבו אנו צריכים להרהר במדיניות הפרו-ישראלית של ממשלת הרפר. מדינת ישראל מתמודדת עם העוינות האוטומטית מצד כל מדינות ערב, מצד מדינות אחרות שיש בהן רוב מוסלמי ומצד ארגונים רבים במדינות דמוקרטיות המקדישות את כל מרצן וזמנן להתעללות והטחת עלבונות בישראל (ולא באף מדינה אחרת) בשם זכויות האדם.

 

מלבד במהלכן של מלחמות אזרחים, אף מדינה אחרת, אף לא הדיקטטורה מהסוג הגרוע ביותר, ואפילו לא איראן או סין, מושמצת לעתים כה קרובות ובצורה כה חמורה. נכון להיום רק קנדה וארצות הברית (תלוי במצבי רוח מסוימים) נותנות לישראל ליהנות מהספק.

 

עם זאת, מסתבר כי קנדים רבים מאמינים שמשהו במצב הזה איננו הוגן, לא בגידופים אשר ממטירים לעבר ישראל, אלא במנהג של קנדה לשמור על ידידות עם הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון. טוענים כי המדיניות הזו הזיקה לקנדה. ג’פרי סימפסון מעיתון The Globe and Mail בקנדה אומר כי משום היחס של קנדה כלפי ישראל, “המוניטין של קנדה בעולם הערבי מוכתם”. טוני בורמן, מעיתון Toronto Star, לשעבר מנכ”ל ערוץ אל ג’זירה באנגלית, וכיום מרצה לעיתונאות באוניברסיטת ריירסון, טוען כי “העמדה הפרו-ישראלית הנלהבת של ממשלתנו” הזיקה למוניטין של קנדה ברחבי המזרח התיכון “לאחר עשורים רבים שבהם נחשבה לאחת המדינות שבהן נמצאים ‘המתווכים ההוגנים’ והמכובדים ביותר בעולם בנושאים הנוגעים למזרח התיכון”.

 

הביטוי הזה, “מתווך הוגן”, נראה בעיניי כאחת הקלישאות הקנדיות המפוקפקות ביותר. במהלך העשורים האחרונים לא חזיתי אף לא בהזדמנות אחת שבה יושם ביטוי זה כלפינו על ידי אזרח ממדינה אחרת. מניסיוני, מדובר באחת המחמאות אשר קנדים רבים, ורק הקנדים, מעניקים לקנדה. בורמן מביע געגועים לתכונה אשר מעולם לא הייתה קיימת, למיטב ידיעתי, מאז שנות ה-50.

 

סימפסון אומר כי מדיניותה של ממשלת הרפר מבוססת על השקפה תמימה בשחור-לבן, על הנטייה הנוצרית-אוונגליסטית בקרב שמרנים, על הרעיון שעל פיו ישראל היא דמוקרטיה, בניגוד למדינות ערב, ועל התקווה לחלץ את היהודים הקנדים מידיהם של הליברלים.

 

או שמא תיתכן סיבה נוספת: משום שזה הדבר הנכון לעשות.

 

רוברט מרשל בלאונט פולפורד, חבר במסדר קנדה (נולד ב-13 בפברואר, 1932) הוא עיתונאי קנדי, עורך של כתב עת ומסאי. הוא חי בטורונטו.