LOADING

Type to search

מאמרים מצרים

מצרים שלאחר עידן מובארק: הצד האפל של אוטופיה מוסלמית –מאת רוברט ויסטריך

Share
מקור: URL

המאמר הבא פורסם לראשונה ב– Israel Journal of Foreign Affairs (כתב העת הישראלי לענייני חוץ) (מהדורת ינואר 2012).

 

האחים המוסלמים, ביחד עם המוסלמים הסלפים, ניצחו באופן מובהק את שני הסבבים הראשונים של הבחירות הדמוקרטיות שנערכות כיום במצרים שלאחר עידן מובארק.  למרות שלא יזמו את הפעילות הציבורית הרחבה בעד דמוקרטיה, הכוחות המוסלמיים במצרים, בדומה לטוניסיה ולוב, היו המרוויחים העיקריים מקריסת המשטרים המדכאים בצפון אפריקה.

 

במצרים, שתי המפלגות המוסלמיות הגדולות ביותר, זכו בכ-75 אחוזים מהקולות בסבב השני של הבחירות לפרלמנט, אשר התקיימו באמצע דצמבר 2011.  האחים המוסלמים (תחת השם “מפלגת החופש והצדק”) זכו בכ-49 אחוזים מהקולות, והמפלגה המוסלמית הסלפית החדשה זכתה ב-69 אחוזים מהקולות.1  אף גורם לא הרוויח יותר מהאחים המוסלמים, הכוח המאורגן והמובנה היחיד במדינה, כתוצאה מהואקום הפוליטי שנוצר על ידי שנים של דיכוי ממשלתי.

 

הצלחתה של אל-נור, אשר קיימת מזה תשעה חודשים בלבד, הייתה, עם זאת, ההפתעה הגדולה ביותר.  קריאתה ליישום קפדני של דין השרעי במצרים, דווקא לא הרחיקה מצביעים.  התוצאות הללו, ביחד עם הניצחון הברור של מפלגת אל-נחדא המוסלמית בבחירות החופשיות הראשונות של טוניסיה, רומזות על כך שהתוצאה העיקרית, עד כה, של “האביב הערבי”, הינה איסלמיזציה גוברת במזרח התיכון.2

 

כמו כן, מנהיג הביניים של לוב, מוסטפה עבדל-ג’ליל, הבטיח מיד לבטל את איסורו של קדאפי על פוליגמיה, מכיוון שחוק זה נחשב כ”מנוגד לדין השרעי”.  איסלמיסטים אחרים, כגון עבדול חאקים בלחאדי (חשוד בהתקפת הטרור במדריד בשנת 2004) ושייח’ עלי סליבי – חבר קרוב של יוסוף קראדווי, המנהיג הרוחני, ממוצא מצרי, של תנועת האחים המוסלמים העולמית – מהווים אף הם דמויות בעלות השפעה בהנהגה הלובית הנוכחית. 3

 

נציג בולט נוסף של הגל המוסלמי הינו מנהיגה החדש של טוניסיה, רשאד גנוצ’י, אשר מושפע מכתבי תיאורטיקנים של האחים המוסלמים כגון סאייד כותוב המצרי. 4  למרבה הצער, המחשבה, הנפוצה בקרב עיתונאים מערביים מובילים (כגון טום פרידמן וניקולס כריסטוף), לפיה מנהיגים מוסלמיים כאמור הפכו לתומכים בדמוקרטיה ליברלית, אינה עומדת במבחן הביקורת.  הדבר נכון במיוחד לגבי האחים המוסלמים במצרים, אשר סבלנותם ושיקול הדעת שלהם אינם מעידים על “מתינות”.5

 

האיחוואן הינו ארגון בן למעלה משמונים שנים, עם היסטוריה ארוכה של דיכוי.  הארגון דוכא לראשונה על ידי המלוכה המצרית (מייסדו, חסן אל-בנא, נרצח בשנת 1948 על ידי המשטרה של המלך פארוק), ולאחר מכן – אף בחומרה רבה יותר – תחת גמאל עבאד אל-נאצר, אנוואר אל-סאדאת וחוסני מובארק.  האחים למדו מכך את הלקח לגבי זהירות, אולם מעולם לא סטו מהאקסיומה המרכזית של חסן אל-בנא: “אללה הינו המטרה שלנו; הנביא הינו המנהיג שלנו; הקוראן הינו הדין שלנו; ג’יהאד הינה הדרך שלנו; מוות בדרכו של אללה הינו התקווה הגדולה ביותר שלנו.” 6  החזון הקיצוני שלהם נותר ממוקד בהשגת חברה ודרך חיים מוסלמיות במלואן.  רק השיטה שלהם הפכה להדרגתית יותר, דבר אשר גרם במהלך השנים לעריקות מהתנועה, כגון על ידי קבוצה של רדיקאלים מוסלמיים שרצחו את הנשיא סאדאת לפני שלושים שנים.  אחד מהם היה המצרי איימן אל-זווהירי, כיום מנהיגה של אל-קעידה.

 

למעשה, האחים המוסלמים תמיד הייתה תנועה קיצונית, אנטי-מערבית ועוינת במיוחד את ישראל, וכן אנטישמית באופן גלוי – נקודות שלא זכו לתשומת לב בהתייחסות המערבית בתקופה האחרונה ל”אביב הערבי”.  אנטישמיות ותיאוריות קונספירציה תמיד היו חלק מהשיח הפוליטי במצרים, מאז ההפיכה הצבאית שהעלתה את נאצר לשלטון לפני כמעט שישים שנים. 7  העדר סובלנות כלפי 8 מיליון נוצרים קופטיים במצרים, אינו חדש, למרות שגבר בשנים האחרונות, והקופטים נותרו המטרה האהובה על האיסלמיסטים.  אולם תיאוריות הקונספירציה האנטישמיות של האחים המוסלמים וכוהני הדת המצריים הינן בליגה משלהן.  בראיון בתחנת הטלביזיה “אל-רחמא” (26.10.2011), כוהן הדת האנטישמי אמין אל-אנסרי, טען כי היהודים מנצלים נשים על מנת לשמור על שליטתם בעולם, תוך ציטוט הפרוטוקולים של זקני ציון, והוספה כי “כאשר הציונות ויהדות מפיקות תועלת, משמעות הדבר היא שקיעתן לא רק של נשים מוסלמיות, אלא של האנושות כולה.” 8

 

דאגה מוסלמית כאמור כלפי נשים, כנראה שלא חלה על הכתבת הראשית של חדשות CBS, הכתבת האמריקאית, הלא-יהודית, לארה לוגן.  בפברואר 2011, היא הוכתה ונאנסה לאור יום על ידי המון מטורף של גברים מצריים בכיכר תחריר בקהיר, אשר צעקו “יהודיה! יהודיה!” בעודם תוקפים אותה. 9  אירוע מזעזע זה (ממנו התעלמה המהדורה המודפסת של הניו יורק טיימס), התרחש במקביל לחזרתו של יוסוף קראדווי (אישר הדת המפורסם ביותר של האחים המוסלמים בעולם) למצרים לאחר חמישים שנים בגלות.

 

האיש, בן ה-84, אשר עדיין מוצג בטעות במערב כ”מתון”, הגיע לכיכר תחריר ביום 18.2.2011, על מנת לעמוד בראש קהל עצום (אשר, לפי דיווחים מסוימים, כלל למעלה ממיליון איש),  בתפילות יום שישי, ולשאת דרשה. 10  מצד אחד, הוא קרא לדמוקרטיה פלורליסטית במצרים, אולם באותה עת הציע “מסר לאחינו בפלשתין”, בתמיכה לשחרורם הקרב ובא. “כולי תקווה”, הוא הצהיר, “כי אללה, כפי שרוויתי נחת מהניצחון במצרים, יגרום לי לנחת גם בכיבוש מסגד אל-אקצא [בירושלים].” 11  רבים בקהל, אשר מנה למעלה ממיליון מצרים, היו מודעים לכך כי קראדווי, בכמה הזדמנויות, הגן על פיגועי התאבדות כנגד אזרחים ישראלים (לרבות נשים וילדים); כי תמך בחרם מלא כלפי כל המוצרים הישראליים ואמריקאיים; וכי מדינה יהודית כלשהי, הייתה בעיניו בלתי מוסרית ובלתי לגיטימית. 12  קראדווי, בדומה לרוב הנואמים מהאחים המוסלמים,  אינו אך שונא ישראל נלהב, אלא אנטישמי באופן מובהק.  בדרשה שנשא במהלך מבצע עופרת יצוקה של ישראל בעזה (9.2.2009), ששודרה למיליונים בתחנת אלג’זירה, הוא כינה את היהודים “תוקפים”, “כנופיית אנשים מופקרים ויהירים”.  הוא התפלל לאללה כי ישמיד את הפושעים הציוניים, היהודיים התוקפניים הללו.  אף לא יהודי אחד, כך הצהיר, ראוי לרחמיו של אללה.  “אללה, מנה אותם, והשמד אותם, עד לאחרון שבהם”.13  כמה שבועות לאחר מכן, בתחנת אלג’זירה (28.1.2009), הצהיר איש הדת המוסלמי הסוני המוביל בעולם, הוסיף את דברי הארס הבאים אודות היטלר והשואה:

 

לאורך ההיסטוריה, אללה העניש את היהודים מפאת השחיתות שלהם….העונש האחרון בוצע על ידי היטלר.  באמצעות כל הדברים שעשה להם – למרות שהם הגזימו בסוגיה זו – הוא הצליח לשים אותם במקומם.  מדובר היה בהענשה אלוהית עבורם…בעזרת אללה, בפעם הבאה יצליחו המאמינים. 14

 

אם לא מדובר בהסתה אנטישמית, אזי למונח זה משמעות מועטה.  המנהיג העליון הנוכחי של האחים המוסלמים, מוחמד בודי, חולק דעות אלו לגבי ישראל, הציונות והיהודים.  העצה שלו בשנת 2010 למוג’הדין בעזה, להמשיך “ולשאת את דגל הג’יהאד נגד היהודים, האויבים העיקריים שלנו”, שיקפה למעשה את בשורת השנאה הבלתי מתפשרת.

 

בדומה לשייח’ קראדווי, המנהיגים הנוכחיים של האחים המוסלמים מאמינים כי שנאת היהודים והשמדת ישראל מהוות צו אלוהי.  כל יהודי בעולם מוגדר, אם כן, כאויב במסגרת זו.  לא בכדי קראדווי, בדומה לכוהני דת מצריים אחרים, ציטט אמרה אנטי-יהודית המיוחסת לנביא מוחמד בנושא התנאים המוקדמים ליום הדין.  בדבריו, קראדווי הדגיש כי הקרב האפוקליפטי לא יהיה בין “ערבים וציונים, או בין יהודים ופלשתינאים, או בין יהודים וכל עם אחר”.  המסקנה שלו לא יכולה להיות ברורה יותר.  “קרב זה יתנהל בין כל המוסלמים לבין כל היהודים”.15  דוקטרינות מוסלמיות שכאלו לגבי ישראל והיהודים, קשורות לאובססיה בקרב מדינות מוסלמיות לגבי השפעות מערביות – הנחשבות כקונספירציה יהודית רחבה נגד האיסלם.  מאז 1928, בה שייח’ חסן אל-בנא הקים את האחים המוסלמים באיסמעליה, הרעיון כי היהודים רעים מטבעם ולעולם לא יוכלו להתקיים ביחד עם אחרים, היווה אקסיומה עבור ארגון פונדמנטליסטי זה.  בדומה לכך נשללת כל אפשרות של שלטון עצמי יהודי (וודאי מדינה יהודית) או אף שוויון אזרחי עם המוסלמים.

 

הקמת מדינת ישראל ב-1948, חיזקה את הרעיון המוסלמי של ציונים ככוח רשע ואויב נצחי. 16  הרעיון קיבל חיזוק בשנות ה-50 מאת סאייד כותוב, ההוגה החשוב והמשפיע ביותר של האחים המוסלמים, אשר נכלא, עונה ואף הוצא להורג על ידי מדינת המשטרה של נאצר בשנת 1966.  עבור כותוב, המונח “יהודים” הפך להיות נרדף ל”אויבי האיסלם”.  המאבק כנגד היהודים ימשיך לעולם, מכיוון שהאויב היהודי לעולם לא ינוח עד שישמיד את האיסלם.  כותוב אף היה משוכנע כי נאצר עצמו היה “סוכן של הציונות”, כפי שהיו כל המשטרים החילוניים הלאומניים במזה”ת.  כותוב התנגד ל”צבא המלומדים” – הפרופסורים החילוניים, הפילוסופים, המשוררים והמדענים שנשאו שמות מוסלמיים אך חתרו תחת הדת המוסלמית “בשירות הציונות”.17  יורשיו של כותוב באחים המוסלמים זעמו במיוחד על ביקורו של הנשיא סאדאת בי-ם בשנת 1977 ועל “השלום השקרי” שלו עם האויבת, ישראל.

 

לאחר 1979, המנהיג הרוחני שלהם והעורך הראשי של “אל-דאווה” [קריאה לאיסלם], עומר אל-טילמיסאני, לא חסך מאמץ בגינוי טיבם השטני של היהודים וכוונתה המרושעת של ישראל להשמיד את יסודותיה המוסלמיים של מצרים.

 

נרמול היחסים עם ישראל, לדבריו, יוביל אך ורק לתעמולה אנטי-מוסלמית שקרית, עבדות, שימוש בסמים, ניצול כלכלי וחדירת תרבות המונית מושחתת. 18  עבור אל-טילמיסאני ואחיו המוסלמים לפני שלושים שנים, נרמול היחסים עם ישראל היווה “האסון” הגדול ביותר שניתן לתאר – לא פחות מ”הסרטן המסוכן ביותר הנוטל את החיים מתאי החיים של גופנו”.19  חילופי שגרירים עם המדינה היהודית היוו “פתיחת שערי הרשע בפני מצרים”, מוות רוחני בתמורה לשוחד בדמות מיליארדי דולרים אמריקניים וכניעה סופית בפני “הקונספירציה הציונית העולמית”.

 

לאחר ההתנקשות בסאדאת (פעולה פונדמנטליסטית מהפכנית), השלום הקר עם ישראל הפך לקפוא – בין היתר מפאת כוחם של האחים המוסלמים ובעלי בריתם.  במהלך שלושת העשורים הבאים של שלטון הדיכוי של מובארק, דמוניזציה של היהודים במדיה נותרה בלתי מבוקרת, למרות סיוע כלכלי מסיבי מארה”ב ואינטרס אסטרטגי משותף עם ישראל בהכלת איסלמיזם.  אנטישמיות נותרה, כבעבר, הלחם היומי של הפוליטיקה המצרית.  מובארק וחבריו לממשלה, התירו אותה כשסתום בטיחות וכמוצא לזעם העממי שאחרת היה מופנה כלפי שחיתותו של השלטון.   הפונדמנטליסטים, מצידם, שמרו על יעדיהם של הריסת השלום עם ישראל ו”הצלת האיסלם” על ידי כך, וכן הקמת מדינה מוסלמית אמיתית הכפופה לדין השרעי.

 

עוד ביום 1.1.2012, סגן המנהיג של האחים המוסלמים, ראשאד באיומי, סיפר לעיתון אל-חיאט בערבית, כי ארגונו לעולם “לא יכיר בישראל בכלל”, יהיו הנסיבות אשר יהיו.  הוא הדגיש כי הארגון מחשיב את ישראל כ”אויב פושע” ויתחיל בהליכים משפטיים על מנת לבטל את הסכם השלום משנת 1979. 20

 

בקשר לישראל וליהודים, הגישה הפונדמנטליסטית לא השתנתה במהלך העשורים האחרונים, בהיותה קשורה באופן הדוק לפחד פרנואידי מ”התייהדות” – שם נרדף לחילוניות, מערביות, מודרניות ליברלית, או “גלובליזציה”.  באופן פרדוקסאלי, לאידיאולוגים מהאחים המוסלמים, למרות התנגדותם הנחרצת למערב, אין כל בעיה לעשות שימוש במקורות שאינם מוסלמיים במסגרת האנטישמיות הרדיקאלית שלהם – בין אם מדובר ב”פרוטוקולים של זקני ציון” המזויפים, “היהודי הבינלאומי” של פורד, “מיין קאמפף” של היטלר, תעמולה אנטישמית אירופאית אודות קונספירציה יהודית, עלילות דם או הכחשת שואה מערבית. 21  מצרים רוויה בסוג זה של ארס אנטישמי מעין פורנוגראפי המופנה כלפי “היהודים השטניים”, אשר מקבל לגיטימציה ציבורית מאת עיתונאים, אקדמאים ואינטלקטואלים מצריים.  עלילות שכאלו נפוצות בקרב נאצריסטים, כמה מצרים “ליברליים” ואף אנשי שמאל מסוימים, וכן בקרב איסלמיסטים מכל הסוגים.22  למרות ששאלת פלשתין בדרך כלל מהווה את הטריגר לעוינות עמוקה זו, רוב העוינות קשורה גם ל”התקפה התרבותית” כביכול על מצרים, אשר נובעת לא רק מקיומה הפיזי של ישראל, אלא גם מ”מהותן” הדמיונית של היהדות והיהודים. 23

 

ההתפרצות הנוכחית של כוחות איסלמיים קיצוניים ברחבי מצרים, דרדרה את העניינים אף יותר.  בתוך כך, בעצרת ארסית של האחים המוסלמים במסגד החשוב ביותר בקהיר, בתאריך 25.11.2011, פעילים מוסלמיים קראו “תל אביב, הגיע יום הדין”, ונשבעו “להרוג את כל היהודים יום אחד”.  העצרת כונסה על מנת לקדם את “המאבק נגד התייהדות ירושלים”, והייתה רוויה בנאומים מלאי שנאה אודות “היהודים הרמאים”.  הושמעו קריאות מפורשות לג’יהאד ולשחרור פלשתין, וכן התייחסויות למסורת המוסלמית הידועה בנוגע להשמדת כל היהודים.  אחמד אל-טאייב, העומד בראש אוניברסיטת אל-אזהר במצרים (הסמכות הדתית העליונה באיסלם סוני), אף טען כי אף היום יהודים בכל העולם שואפים למנוע אחדות מצרית ומוסלמית.  הוא הוסיף: “מסגד אל-אקצא מותקף כיום על ידי היהודים…לא נרשה לציונים לייהד את ירושלים.” 24  איומים שכאלו חוזרים על עצמם בקרב נושאי דרשות מוסלמיים ודוברים עבור האחים המוסלמיים מזה שמונים שנים.

 

הרעיון של “היהודים הרמאים” נטוע במסורת הקוראן.  רעיון זה אף הניע את ארגון חמאס מאז הקמתו לפני 24 שנים – וסיפק השראה לשנאת היהודים, שנאת המערב וג’יהאד.  שלא במפתיע עבור זרוע ארגונית של האחים המוסלמים ממצרים, אמנת חמאס משנת 1988 כוללת במבוא את אמרתו של שייח’ חסן אל-בנא: “ישראל תתקיים, ותמשיך להתקיים, עד שהאיסלם ישמיד אותה.” 25  האמונה באיסלם, התמיכה בג’יהאד, תפיסת העולם האנטישמית ושנאת ישראל של חמאס, קשורים כולם לאידיאולוגיה של ארגון האחים המוסלמיים, אשר חמאס טוען בגאווה כי הינו הזרוע הפלשתינאית שלו.  סעיף 7 לאמנת חמאס מדגיש, למשל, את הג’יהאד המתמשך של האחים המוסלמים נגד “הפלישה הציונית” ב-1936, 1948 ו-1968, וכן הקשר להקמת חמאס בשנת 1988.  כל ההתקוממויות הללו הונעו על ידי אותה אמונה כי פלשתין שייכת “למוסלמים לדורותיהם” לנצח. 26 תקיפת ההמון את שגרירות ישראל בקהיר ב-2011, לא הונהגה על ידי איסלמיסטים, אלא על ידי כנופיה של אנרכיסטים, “דמוקרטים” ואוהדי כדורגל הידועים ב”אולטרה”, אשר חלק מהם הניפו את דגלי מצרים עם צלבי קרס וקראו סיסמאות כגון “לא נייצא גז, נבעיר אתכם עם בנזין”.27  כנראה, בברכת אללה ותוך ציטוטים מהקוראן, או בלעדיהם, ההמון המצרי לא היה זקוק להדרכה מיוחדת על מנת להתמקד בישראל כשעיר לעזאזל כמטרה לתסכוליו הרבים.  לחץ שכזה המופעל ידי הרחוב המצרי לא בהכרח יביא לכך שהסכם השלום השברירי עם ישראל יבוטל תוך יממה.  אולם הקריאות לצעד כאמור, נשמעות יותר ויותר מכיוון מגזרים יותר “ליברליים” ושמאלניים בספקטרום הפוליטי, וכן ממפלגות איסלמיסטיות.

 

מגמה זו משקפת מצב רוח רחב יותר, לאומני, בעיצומו של הכאוס המהפכני ששורר לצד האידיאולוגיה הדתית האנטישמית של האחים המוסלמים.  עצוב לראות, כיצד מעט פרופסורים מתחום לימודי המזה”ת באוניברסיטאות בארה”ב או באירופה, יכולים או מוכנים להבין את המהות האמיתית של האחים המוסלמים, כאשר רובם לא מביעים כל עניין באנטישמיות של הארגון או בהתנגדותו למערב.  כיום, מעט מאוד אקדמאים שואפים לברר את אידיאולוגיית הליבה או היעדים ארוכי הטווח של הארגון, ולא מכירים אי-התאמתן לדמוקרטיה ליברלית, זכויות אדם או סדר עולמי יציב.  במקום זאת, הדעה הרווחת הייתה כי סילוק מובארק יוביל לדמוקרטיה פלורליסטית, כאשר האחים המוסלמים ישאפו לתפקיד קונסטרוקטיבי בלתי מזיק.  באופן טיפוסי, הגישות הפונדמנטליסטיות ליהודי או לנוצרי מצרים, או למורשת האנטישמית, הוסתרו או שלא זכו להתייחסות.

 

באותה עת, ההשלכות של המהפכה המצרית עבור אינטרסים אמריקניים (וישראליים), נבחנו דרך משקפיים ורודות. 28  ניתן לומר זאת גם לגבי תגובות אקדמיות בריטיות, צרפתיות וגרמניות לכאוס במזה”ת, כאשר היו לכך מעט מאוד חריגים בולטים.  בנוגע לאנטישמיות במיוחד, המגמה הרווחת בגרמניה (ובכלל במערב אירופה) הינה להמעיט בחשיבות הביטויים הרצחניים של אנטישמיות בעולם המוסלמי, להשוותם באופן מוטעה ל”פחד מאיסלם” במערב, או פשוט להכחיש את קיומם. 29

 

מאמר שפורסם לאחרונה על ידי ברי רובין בנושא האחים המוסלמיים, כסוג של ארגון המקביל ל”קומינטרן”, ארגון שחדל להתקיים לפני שנים רבות, עשוי לסייע לנו לשחזר פרספקטיבה רחבה יותר.  ארגון האחים המוסלמים מרחיב את השפעתו באופן עקבי בעשורים האחרונים, ברחבי המזה”ת וכן אל תוך אירופה וצפון אמריקה.  כמו כן, הארגון מהווה כיום את הכוח הפוליטי החזק ביותר במצרים, ומצוי בעמדה ממנה יוכל להשיג שליטה במדינה.  כפי שמציין רובין, ארגון זה הופך להיות “ברית בין-מדינתית” בין ממשלות ותנועות התנגדות חזקות במדינות שונות במזה”ת.  התרחיש המזעזע שלו עבור סוף שנת 2012 נראה יותר מסביר: “רוב המוסלמים במזה”ת – במצרים, ברצועת עזה, אירן, לבנון, לוב, טוניסיה וטורקיה, כרבע מיליארד בני אדם – יהיו נתונים תחת משטרים איסלמיים קיצוניים המאמינים במלחמת דת נגד ישראל ואמריקה, מחיקת ישראל מהמפה, דיכוי נוצרים, הפחתת מעמדן של נשים אף יותר ממעמדן כיום, ושלטון דיקטטורי במסגרת זכותם כפרשני האמת של רצון האל.” 30  התוספת היחידה שאציע לתחזית מפוכחת זו, הינה כי משטרים איסלמיים מונעים גם על ידי אנטישמיות דתית ובלתי-רציונאלית, אשר שוללת את ההנחה הליברלית הנוחה לפיה ניתן יהא להכילם או לסמוך עליהם כי יאמצו זכויות אדם אוניברסאליות.  אין להמעיט או להיות מוטעה על ידי יכולתו של ארגון האחים המוסלמים וזרועותיו האיסלמיסטיות, למרק את הדימוי “הדמוקרטי” שלהם בעיני העולם המערבי.  לא רק ישראל, אלא גם אירופה, אמריקה והמגזרים הליברליים בקרב דעת הציבור הערבית במזה”ת, רצוי שיתכוננו למזג האוויר הסוער אשר צפוי.

 

אודות המחבר

רוברט ס. ויסטריץ’ הינו פרופ’ להיסטוריה מודרנית ומנהל המרכז הבינלאומי ע”ש וידאל ססון לחקר האנטישמיות באונ’ העברית בירושלים.  מחבר ועורך של למעלה מ-25 ספרים העוסקים בשואה, אנטישמיות, תולדות הציונות, תנועות סוציאליסטיות, איסלם קיצוני, ותפקידם של היהודים בתרבות אירופאית עכשוויות.  יצירת המופת של רוברט ויסטריץ’, “אובססיה קטלנית: מאנטישמיות לג’יהאד עולמי”, פורסמה בניו יורק בשנה שעברה.  הספר נחשב כספר השנה בתחום חקר האנטישמיות וזכה לכמה פרסים.  ספרו האחרון, Muslimische Antisemitismus.  Eine aktuelle Gefahr, פורסם לא מכבר בברלין.

 

הערות

1. Tzvi Ben Gedalyahu, “Egypt’s Islamist Extremists Claim Landslide Win,” www. israelnationalnews.com/News/News.aspx/150856#.Tu-w51bNSIU (December 19, 2011).

2. Benny Morris, “Arab Spring or Islamist Surge?” Australia-Israel Review (December, 2011), 20–21.
3. Dore Gold, “Diplomacy after the Arab Uprisings,” The Jerusalem Post, December 15, 2011.

4. ראו: Rachid al-Ghannouchi, “Secularism in the Arab Maghreb,” Islam and Secularism in the Middle East, Azzam Tamimi and John L. Esposito (eds.) (London, 2000), pp. 115–123.  ראו גם: Azzam S. Tamimi, Rachid Ghannouchi: A Democrat within Islamism (Oxford, 2001).

5. ראו: Nicholas Kristof, “Joining a dinner in a Muslim Brotherhood home,” The New York Times, December 7, 2011.  לניתוח ביקורתי יותר, ראו: Uriya Shavit, “Islamotopia: The Muslim Brotherhood’s Idea of Democracy,” Azure XLVI (Autumn, 2011), 35–62.  ראו גם: Hillel Fradkin and Lewis Libby, “Egypt’s Islamists: A Cautionary Tale,” Commentary (April, 2011), 17–21.

6. ציטוטים אצל: Fradkin and Libby, op. cit., p. 19.  בנושא אל-בנא, ראו: Brynjar Lia, The Society of the Muslim Brothers in Egypt: The Rise of an Islamic Mass Movement, 1928–1942 (Ithaca, 1998).

7. למשל, בנושא התקופה הנאצריסטית, ראו המחקר הקלאסי: Y. Harkabi, Arab Attitudes to Israel (Jerusalem, 1972).

8. ציטוט על ידי Or Avi-Guy, “Anti-Semitism re-emerges in the Arab Spring,” The Jerusalem Post, December 15, 2011.

9. Andrew G. Boston, “Lara Logan and Egyptian Jew-Hatred,” American Thinker, February 16, 2011; Martin Krossel, “Western Media Ignore Anti-Semitism in Egypt,”
Frum Forum, February 23, 2011, www.frumforum.com/media-ignores-anti-semitism-inegypt.

10. לדיון בנושא מעמדו המיוחד של קרדוואי, ראו: Jakob Skovgaard-Peterson, “Yusuf al-Qaradawi and al-Azhar,” Global Mufti: The Phenomenon of Yusuf al-Qaradawi, Bettina Gräf and Jakob Skovgaard-Peterson (eds.) (London, 2009), pp. 27–53; and Husam Tamman, “Yusuf Qaradawi and the Muslim Brothers: The Nature of a Special Relationship,” 
ibid., pp. 55–83.  כמו כן, ראו הערך השימושי אך הוותרני בויקיפדיה, שבוקר ביום 15.3.2011: en.wikipedia.org/wiki/yusuf_al-Qaradawi/.

11. ראו: Alexander Smoltczyk, “The Voice of Egypt’s Muslim Brotherhood,” Spiegel Online, February 15, 2011.  ראו גם: Oren Kessler, “Yusuf al-Qaradawi—a ‘man for all seasons’,” The Jerusalem Post, February 20, 2011.  ציטוט זה לקוח מתוך: Fradkin/Libby, “Egypt’s Islamists,” op. cit., p 21..

12. “Yusuf al-Qaradawi tells BBC Newsnight that Islam justifies suicide bombings, www.bbc.co.uk/pressoffice/pressreleases/stories/2004/07_july/07/newsnight.shtml; also / www.islamon/ine.net/servlet/Satellite?pagename=IslamOnline-English-Ask_Scholar/ FatwaE/FatwaEcid=1119503543546.

13. Sheik Yusuf Al-Qaradhawi on Al-Jazeera Incites Against Jews, Arab Regimes and
the US,” MEMRI—Special Dispatch No. 2183, January 12, 2009, www.memri.org/bin/articles.cgi?Page=archivesArea= sdID=SP218309.

14. “Sheik Yousuf Al-Qaradhawi: Allah imposed Hitler upon the Jews to Punish Them–
(www.memritv.org/clip/en/2005.htm), MEMRI-TV, Clip no. 2005, Al-Jazeera TV (Qatar), January 28–30.

15. Jeffrey Goldberg, “Sheikh Qaradawi Seeks Total War,” February 23, 2011, see
www.theatlantic.com/international/archive/2011/02/Sheikh-qaradawi-seeks-totalwar/
71626/.  מסורת אנטישמית זו מופיעה באמנת חמאס (הזרוע הפלשתינית של האחים המוסלמים) ומסתיימת כך: “היום האחרון לא יגיע אלא אם תילחמו ביהודים.  יהודי יחביא עצמו מאחורי אבנים ועצים, ואבנים ועצים יגידו: ‘משרתו של אללה, מוסלמי, ישנו יהודי מאחוריי, בוא והרוג אותו’.”

16. ראו: Ronald L. Nettler, “Islam vs. Israel,” Commentary (December 1984), 26–30; and Nettler, “Islamic Archetypes of the Jews: Then and Now,” Anti-Zionism and Anti- Semitism in the Contemporary World, Robert S. Wistrich (ed.) (New York, 1990).

17. חיבורו של סאייד כותוב, “מאבקנו נגד היהודים”, שנכתב בשנות ה-50 המוקדמות, פורסם לראשונה בערב הסעודית בשנת 1970, 4 שנים לאחר הוצאתו להורג על ידי נאצר.  Ronald L. Nettler, Past Trials and Present Tribulations: A Muslim Fundamentalist’s View of the Jews (Oxford, 1987), הינו תרגום לאנגלית של הטקסט של כותוב, בליווי הערותיו של המתרגם.  פורסם גם על ידי המרכז הבינלאומי ע”ש וידאל ססון לחקר האנטישמיות באונ’ העברית בירושלים. 

18. ראו את חיבורי: A Lethal Obsession: Anti-Semitism from Antiquity to the Global Jihad (New York, 2010), p. 807.

19. Nettler, “Islam vs. Israel,” op. cit., p. 28.

20. “Muslim Brotherhood Vows to Not Recognize Israel,” The Jerusalem Post, January 1, 2012.

21. Robert S. Wistrich, A Lethal Obsession, op cit., pp. 809–811.  ראו גם: Matthias Küntzel, Djihad und Judenhass (Freiburg, 2002), pp. 28–102, בנושא השורשים הנאציים של האנטישמיות האיסלמיסטית.

22. ראו: Rivka Yadlin, An Arrogant Oppressive Spirit: Anti-Zionism as Anti-Judaism in Egypt (Oxford, 1989); פורסם עבור המרכז הבינלאומי ע”ש וידאל ססון.

23. Ibid., pp. 103–129.

24. Eldad Beck, “Cairo rally: One day we’ll kill all Jews,” ynetnews.com, November 25, 2011.  ראו גם: Or Avi-Guy, “Anti-Semitism re-emerges …,” op. cit..

25. ראו: Wistrich, A Lethal Obsession, op. cit., p. 235..

26. Ibid.

27. Josef Joffe, “Arabischer Frühling, Erwachen im Herbst,” www.zeit.de/2011/38/Israel/ komplettansicht.  ראו גם: Tadros, “One Nation for New Holocaust,” The Weekly Standard, October 4, 2011.

28. Janet Doerflinger, “Whitewashing the Muslim Brotherhood,” FrontPageMagazine.com, May 20, 2011, www.meforum.org/2910/whitewashing-muslim-brotherhood.

29. ראו: Clemens Heni, Schadenfreude. Islamforschung und Antisemitismus in Deutschland nach
9/11 (Berlin, 2011), בנושא ביקורת אודות הימנעותם של רוב האקדמאים הגרמניים מהבנת טיבם של האיסלמיזם, ג’יהאד ואנטישמיות במזה”ת הערבי.  כמו כן, ראו חיבורי: Muslimische Antisemitismus. Eine aktuelle Gefahr (Berlin, 2011).

30. ראו: Barry Rubin, “Islamism: 21st Century Communism,” The Jerusalem Post, December 11, 2011.