LOADING

Type to search

ישראל מאמרים

על כמה מהגדרותיה של האנטישמיות מאת פרופסור דינה פורת

Share
מקור:



על כמה מהגדרותיה של האנטישמיות


 

מאמר זה נכתב בעקבות פרסום ספרו של פרופ’ שמואל אלמוג, הנקודה היהודית, יהודים בעיני עצמם ובעיני אחרים, מסות ומחקרים, בהוצאת ספרית פועלים, 2002.


 


פרופ’ דינה פורת היא ראש המכון לחקר האנטישמיות והגזענות בימינו עש סטפן רוט
באוניברסיטת תל-אביב, ושימשה עד מומחה במשפטים שבהם נדרשו הגדרות של אנטישמיות. הדיון שלפנינו
  בהגדרות של אנטישמיות הוא חלק מעבודה הנעשית
  על-ידה יחד עם דר רוני שטאובר, שתיקרא האנטישמיות כפי שהסברנוה לתלמידינו.




 

אנטישמיות היא מונח קשה להגדרה, עקב כמה סיבות:
  משום הממד הרגשי שבה; משום שנוצרה מתוך רקע מורכב של מניעים דתיים, כלכליים, מדיניים ורעיוניים, ומרכיביו של רקע זה נמשכו או השתנו מתקופה לתקופה; משום שכאשר טבע אותו וילהלם מאר, הפטריארך של האנטישמיות, בגרמניה של 1879, נכרכו יחד בביטוי זה יהודים ועמים שמים נוספים, ערבים בייחוד, ולפיכך נוצרה
  בעיה מראשית השימוש בו. מאר בחר בו ככל הנראה עקב צלילו המדעי כביכול (1), והוא אכן נקלט והשתרש מאז בעולם כולו, ומהווה ביטוי שקשה להחליפו, למרות הבעייתיות;
  גם הקמת המדינה, והיחס בינה לבין הקהילות היהודיות
  ויחסם של חוגים אנטישמיים אליה ואל התנועה הציונית, אינם מקילים על הגדרת האנטישמיות.




 

עקב התפתחות היסטורית זו, וקודם כל עקב השימוש המגוון שנעשה באנטישמיות לצרכים פוליטיים ואחרים במשך הדורות, הוגדרה תופעת האנטישמיות בתקופות ובזמנים שונים בכל פעם מחדש ובכל פעם באופן שונה, על רקע הזמן והמקום, והגדרותיה משקפות את הצרכים המתחלפים: לא רק
  את צרכיהם של המשתמשים באנטישמיות ומניעים אותה, אלא גם את צרכי החברה או המדינה בה נוצרה ההגדרה. הגדרות רבות ניתן למצוא באנציקלופדיות ובלקסיקונים, הנדרשים להגדרות מעצם טיבו של המידע שהם מגישים לקורא, ויתכן שבאמצעותם אפשר לעקוב אחרי גלגוליהן של הגדרותיה של האנטישמיות. ולא זו בלבד, אלא שיתכן כי הגדרות אלה משקפות יותר מאחרות את רוחה של החברה ואת ההסכמות שנוצרו בה, שהרי אנציקלופדיה ולקסיקון הם פרי עבודתם המשותפת של צוותים ומכונים. על סמך הנחות אלה ננסה לבחון כאן כמה הגדרות מגרמניה של סוף המאה ה-19, כמה הגדרות באנציקלופדיות יהודיות – וכמה באנגלו-אמריקניות – מראשית המאה ה-20 ואילך, וכמה ישראליות. לסיום נשאל האם קיימת כבר הגדרה מוסכמת לאנטישמיות חדשה, שהדיון בה החל מאז ספטמבר 2000, עם התחלת גלי האנטישמיות האחרונים.



 


לקסיקון ברוקהאוס הגדול הגדיר ב-1882 – וההגדרה השתנתה אך מעט במהדורות שמאז, כולל אלה של אחרי מלחמת העולם השנייה – את האנטישמי בפשטות כמי ששונא יהודים, או מתנגד ליהדות באופן כללי; ונאבק בתכונות האופי ובכוונות של השמיים. כמה מרכיבים בהגדרה זו: האחד הוא המרכיב הרגשי, והוא השנאה ליהודים. הכללתו של רגש זה בהגדרה לקסיקונית מכובדת היא הכרה בכך שתופעה כזו הייתה קיימת בחברה באופן קבוע או לפחות ניכר לעיין, עד שהיה צורך להתייחס אליה ולהכלילה בהגדרה. כמו כן יש כאן התייחסות לשנאת היהודי כאדם, אך אין כאן שנאת היהדות, כמושג, אלא רק התנגדות לה, וזה מבלי להגדיר אותה. ומכאן נובע חלקה השני של ההגדרה (שהוסר כבר במהדורות של אחרי מלחמת העולם השנייה): אנטישמי הוא זה הנלחם בתכונות האופי ובכוונות של השמים (2). כאן יש זיהוי
  ואולי ערבוב בין שמים ליהודים, שהוא אופייני לתחילת דרכה של תורת הגזע, במחצית השנייה של המאה ה-19. רק אחר כך חלה הפרדה בין יהודים לבין עמים שמיים אחרים, ובעיקר עמי ערב, ובינתיים בהגדרה שלפנינו היהודים אינם סתם שמים אלא מאפיינים את השמיות ובעיקר את הרע שבה. כמו כן אופייני לתורת הגזע הזיהוי בין תכונות אופי לבין קבוצות אנשים: לשמים , או לסלבים, או ללטינים, יש תכונות אופי מסוימות, קבועות, שאינן ניתנות לשינוי על ידי חינוך או סביבה.
  תורת הגזע היא אנטי-נוצרית במהותה, שהרי אינה מכירה בשוויון בין בני האדם ובזכותו של כל אדם לחסד האל, אך בנוגע ליהודים המשיכה את המשיכה את התדמית שיצרה הכנסייה: תכונות שליליות, שדובר עליהן מאות בשנים עד שנקבעו בתודעת החברה. כן נקבע בתודעתה הרעיון, המופיע גם הוא בהגדרה זו שלפנינו, שלשמים, כלומר ליהודים, יש כוונות מסוימות שהאנטישמי נלחם נגדן. תמציתן של הכוונות היא הרצון, כביכול,


לפגוע בחברה הנוצרית. אין לשכוח שהגדרתו של הברוקהאוס מתפרסמת כעשור לפני היווצרותם של הפרוטוקולים של זקני ציון בשנות התשעים של המאה ה-19, כלומר – זוהי תקופה שבה כבר מתגבש הרעיון שהיהודים זוממים להשתלט על העולם, ופועלים למימוש כוונתם בצורה מתוכננת ומאורגנת.



 

בשנת 1887 מפרסם תיאודור פריטש, אף הוא מאבות האנטישמיות המדינית-מודרנית, שהאריך ימים והפך למעין גשר בינה לבין המפלגה הנאצית, את הקטכיזם האנטישמי שלו. אלה הן מעין דיברות לאנטישמיות, מצוות עשה ולא תעשה, שהתפרסמו אחר-כך בעשרות מהדורות במהלך חייו הארוכים (3). גם זו היא הגדרה ברורה: אנטי – להיות נגד; שמיות – מהותו של הגזע היהודי. אנטישמיות היא, לפיכך, המאבק נגד השמיות. זוהי עדיין הגדרה בעלת אופי גזעני, שכן קיים בה הזיהוי בין יהודי לשמי, והמהות היא מהותו של הקיבוץ היהודי, המוגדר כגזע. הדגש כאן הוא על המאבק באנטישמיות, וזה על רקע השנים שחלפו מאז שוילהלם מאר טבע את המונח. עד כמעט סוף המאה זוהי תקופה של פעילות אנטישמית המכונה מדינית – הופעתן של מפלגות בעלות מצע אנטישמי או לפחות סעיפים אנטישמיים במצע שלהן; מניפסטים ופטיציות לפרלמנטים למען הגבלת זכויות ליהודים כאזרחים, הפגנות ברחובות הערים, כל אלה בכמה מארצות אירופה המערבית והמרכזית. גם אם ההגדרה היא עדיין גזענית, דרכי המאבק הן מדיניות, וההגדרה משקפת מציאות זו.
            




 

במלחמת העולם השנייה נדרשת צמרת המפלגה הנאצית לשאלת השימוש במונח אנטישמיות:
  ב-17 במאי 1943 שולח פקיד גרמני אחד לרעהו מכתב, על אודות ביקורו של המופתי הגדול (חאג’ אמין אל-חסייני) אצל אלפרד רוזנברג, האידיאולוגיקן הראשי של המפלגה הנאצית, ועל הבטחתו של זה האחרון לתת הוראה לעיתונות שלא להשתמש יותר במונח אנטישמיות, והוא כבר מופיע במכתב במרכאות, כדי שלא להעליב את המופתי שהוא ידיד הגרמנים, וכדי שלא ייאמר שהגרמנים זורקים את היהודים והערבים לתוך סיר אחד (4). ואכן, ב-1944 הורה יוזף גבלס, שר התעמולה, לרדיו ולעיתונות להימנע משימוש במונח אנטישמיות, משום שאינו תואם יותר את הצרכים של הרייך השלישי, ולהעדיף את השימוש במונחים יהודים ויהדות, או אנטי-יהודים ואנטי-יהדות. אין כאן ניסיון להגדרה נוספת, אלא פירוק: רוזנברג וגבלס מפרקים את הזיהוי בין שמיות ליהדות, שנעשה במאה ה-19. ראשית, מפני שגרמניה הנאצית הבחינה גם הבחינה בין ערבים ליהודים, והגיעה להסכמים עם המופתי של ירושלים, שהתארח ארוכות בברלין וברומא. הערבים, שהם שמים, ונחשבו לבעלי ברית, לא יכלו כבר להיכלל בהגדרה עוינת או שלילית. ושנית, משום שבשימוש במונחים יהודים ויהדות יש חידוד ומיקוד של מי שנחשבו עדיין ב-1944, כשההשמדה עדיין התנהלה, לאויב המרכזי והנצחי של הנאציזם. למרות שמבחינתם של שלטונות הרייך היה פירוק זה יפה לזמנו, המשיך הביטוי אנטישמיות להיות רווח בגרמניה, ונשאר כך גם במשך 58 השנים שחלפו מאז מפלת הנאצים ועד היום.




 

בשנת 1901 יוצאת בלונדון ובניו-יורק מהדורה ראשונה, בת 12 כרכים של האנציקלופדיה
  היהודית, הראשונה בתולדות העם היהודי, שהוכנה בארצות הברית בידי למעלה מ-400 מומחים יהודיים, במטרה להשכיל את הציבור היהודי ויחד עם זאת להציג את עם ישראל ועושרו התרבותי בפני העולם של אז, וקודם כל הציבור המשכיל בארצות-הברית. יש לזכור שהזמן, השנה הראשונה של המאה ה-20, הוא בעיצומה של ההגירה היהודית בעיקר ממזרח אירופה לארצות הברית, וכי היהודים שהגיעו כבר לארצות הברית טרם התערו בה, והם נאבקים עדיין על מקומם. מציאות זו הכתיבה במידה מסוימת את אופייה של האנציקלופדיה, והיא ניכרת בייחוד בהגדרת האנטישמיות ובתיאור קורותיה.
  בערך על משפט דרייפוס, למשל, שנערך בשנים בהן הוכנה האנציקלופדיה, מודגשת עדיין אנטישמיות שמקורה ברגשות דתיים, ולא מקורותיה החילוניים-פוליטיים, כאומרים שבמדינה מודרנית כארצות הברית לא תוכל אנטישמיות דומה להתפתח. אכן, בשלהי המאה, לאחר משפט דרייפוס, ניכרה באירופה דעיכה באנטישמיות ששררה בה קודם לכן, מאז 1870 בעיקר.




 


 יחד עם זאת, בהגדרתה של
  האנטישמיות באנציקלופדיה, הכתובה בידי גוטרד דויטש, פרופסור להיסטוריה יהודית בסינסינטי, מודגש מקורו הגזעני ולא הדתי של המונח, ותכונותיהם של יהודים לדעת המצדדים בתורת הגזע: חמדנות, יכולת מיוחדת ‘לעשות כסף’, רתיעה מעבודה קשה, שבטיות והדחקות לכל מקום, העדר טקט חברתי ובייחוד העדר פטריוטיות. ולבסוף, המונח משמש להצדקת כעס על כל פשע או מעשה מגונה שעושה היהודי כיחיד (5). יש כאן אמירה עקיפה שאלה הן תכונות שרק גזענים צרי-מוח השטופים בדעות קדומות מייחסים ליהודים, ואילו היהודים באמת, כציבור וכיחידים, אינם בעלי תכונות כאלה. אמירה כזו הייתה נחוצה בזמן שההגירה הביאה לארצות הברית המוני יהודים שחלקם הצטופף בשכונות דלות בפרברי הערים הגדולות, והם עבדו בפרך וחיו בדלות, ומנהגיהם ולבושם משכו תשומת לב ועוררו חשדות. אין כאן עניין של תכונות, אומרים המלומדים היהודים, אלא של תנאים ונסיבות, שישתנו בעתיד. ובמלים אחרות – תנו לנו הזדמנות. ואכן, ערכים נוספים באנציקלופדיה דנים במקורן של תכונותיו הקולקטיביות של העם היהודי, ובשאלה האם אכן יש לו כאלה, והאם אפשר ליחסן רק לתנאי חייו; בתכונותיו החיוביות כמו רמתו התרבותית, כושר ההסתגלות המדהים שלו ותרומתו לתרבות העולם; בשאלה האם היהודים הם באמת גזע; וערך נוסף הלך בעקבות הרצל ופינסקר ותלה את מקור האנטישמיות בגלות, ואת הלאומיות היהודית כמוצא ממנה, מוצא מדיני אך קודם כל נפשי ומוסרי. הקונגרס הציוני הראשון נערך אך ארבע שנים לפני הופעת האנציקלופדיה, ורישומו, ורישומה של הופעתו המטאורית של הרצל בשמיה של ההיסטוריה היהודית, היה עז ומעורר מחשבה.




 

יתכן , אם כי אין בידינו הוכחה לכך, שבמהדורה ה-11 של הבריטניקה, משנת 1911, ישנה ביקורת על אותה נטייה שניכרה בערכים מסוימים באנציקלופדיה היהודית, להדגיש את הממד הדתי: היהודים טוענים , כותב בעל הערך, לוסיין וולף, מן האישים הבולטים ביהדות אנגליה בראשית המאה,
  שאנטישמיות אינה אלא תחייה אטביסטית של שנאת היהודים מימי הביניים. ובמלים אחרות, אין לה מקום בעולם המודרני של תחילת מאה חדשה, שכן אטביזם הוא חזרה של רגשות ותופעות מדורות קודמים. וולף אינו מקבל אופטימיות זו, הנובעת כאמור מירידת האנטישמיות בעשור האחרון של המאה ה-19 ועד מלחמת העולם הראשונה, וכנראה גם מן היציבות שהורגשה בבריטניה, שם הוא כותב, בימי שלטונה
  הארוכים של המלכה ויקטוריה. ביקורתו מופנית, אם כך, כלפי יהודי ארצות הברית ובריטניה כאחד:
  דעות קדומות דתיות משחר ההיסטוריה אכן הוקמו
  לתחייה על ידי הסתה אנטישמיות, אך הן אינן הגורם להסתה זו, אלא המאבקים הפוליטיים, שהגזענות היא חלק מהם. בכך קורא וולף ליהודים, באכסניה המכובדת של הבריטניקה, לא לשגות באשליות, גם לא כאשר חייהם מתנהלים בארצות מתוקנות ודמוקרטיות, אלא לראות נכוחה מהי האנטישמיות ומה יכול להיות חלקה במאבקים פוליטיים ובמתחים בין קבוצות, גם באותה תקופה (6).




 

אנציקלופדיות יהודיות נוספות שראו אור במהלך המאה העשרים,
  ובהן היודאיקה על הערך הנרחב שכתב ההיסטוריון בנימין אליאב (7), אינן ממשיכות ויכוח זה. הן מביאות הגדרות דומות זו לזו, ובהן מקורו של המונח, מקורותיו המגוונים, הדתיים, כלכליים, חברתיים וגזעניים, ואת העוינות ואפילו השנאה שמביע המונח. הגדרתה של האנציקלופדיה של השואה,, בערך אנטישמיות שנכתב בידי ישראל גוטמן, מוסיפה ממד מכריע בחשיבותו: במרוצת הדורות דבקו במונח מושגים, דמיונות וקטרוגים שגילמו מרקם תודעתי ורגשי שלילי, לעתים כמעט בלתי תלוי בחברה היהודית ובדמותה כפי שעוצבה ונתקיימה במציאות (8). בנושא זה של הפער בין מציאות לדמיון, ובשימוש הפוליטי בפער זה, שהוא הוא מהותה של האנטישמיות, יש לשוב ולדון בהמשך.
     




 

לאחר מלחמת העולם השנייה נדרשו גם אנציקלופדיות לא-יהודיות
  בעולם הדובר אנגלית לשאלת הגדרתה של אנטישמיות. האנציקלופדיה לכל אדם, שיצאה לאור ב-1949 בבריטניה ושוב ב-1951 בניו-יורק, מגדירה את האנטישמים כך: אלה שהתנגדו ליהודים במחצית השנייה של המאה ה-19. שנאה זו של היהודים, או אנטישמיות כפי שנקראה, לא הייתה תוצאה של התנגדות לדתם, אלא נבעה מן העושר והכוח שהם הלכו וצברו (9).
  מצד אחד ישנה כאן התייחסות לממד הרגשי, לשנאה, אך היא כתובה כולה בלשון עבר. מהדורה זו רואה אור בשנים שאחרי מלחמת העולם השנייה, אחרי מפלתו של המשטר הנאצי,
  ומובעת בה התקווה שהאנטישמיות אכן נחלת העבר היא, ואף היא נחלה מפלה, משום שהעולם כולו נוכח לדעת מה כבד היה המחיר ששלמו יהודים ולא יהודים עבור שנאת מיעוטים ורדיפתם. ומצד שני, פרסום הרואה אור בזמן קרוב כל-כך למלחמת העולם השנייה, אינו מזכיר את המשטר הנאצי ואת האנטישמיות שלו ותוצאותיה, ולו במילה אחת, כאילו לא היו הדברים מעולם.
  הסיבה היא ששנים אלה הן שנות פתיחתה של המלחמה הקרה, והאויב הקודם, הגרמנים, יורד מזירת ההתייחסות ואת מקומו תופסת ברית המועצות.




 

דוגמה נוספת, אחת מרבות, מוכיחה אף היא הלך רוח כזה:
  כעבור שנה כותבת אלינור רוזבלט הקדמה למהדורה הראשונה של יומנה של אנה פראנק באנגלית, ואינה מזכירה גם היא יהודים או שואה או גרמנים, ואפילו לא שאנה הייתה יהודייה, ובמחזה המרוכך והמעובד העולה על בימת ברודווי ב-1955 אין הגרמנים מופיעים כלל, גם לא בסופו(10). בולטת לא פחות היא ההתייחסות בהגדרה זו לצמיחתה של האנטישמיות כתוצאה מצבירת עושר וכוח – כעובדה, שהכותב אינו חולק עליה כלל, להפך – ברור לו שהיהודים אכן הלכו והתחזקו והתעשרו במחצית השנייה של המאה ה-19, עד שעוררו עליהם מורת רוח כללית. האם לא מובלעת כאן אמירה, שהם הביאו עליהם את האנטישמיות, ומכאן שגם את תוצאותיה, במו ידיהם? שאלות של רכוש וכוח הן המעניינות ארצות אנגלו-סכסיות, אולי יותר משאלות של דת וגזע, ושוב – האם לא כלולה
  בהגדרה זו אזהרה עקיפה לקוראים הלא-יהודים. ואין לשכוח שזו היא כהגדרתה אנציקלופדיה לכל אדם, המופנית לקהל הרחב ביותר. ועל כך אומרת האנציקלופדיה העברית (ראה להלן), שכמעט כל שנאה למיעוט יש בה משום ביטוי מסוים ליצרים העזים של הבעלות והשלטון.
 




 

באמצע שנות הששים חלה התפתחות מפתיעה: הוובסטר, התנך של המילונים בשפה האנגלית, יוצא ב-1966 במהדורה חדשה, ובה ההגדרה הבאה: עוינות כלפי היהודים כקבוצת מיעוט דתית או גזעית, המלווה לעתים קרובות באפליה חברתית, כלכלית ופוליטית. עד כאן אין חידוש, אלא שההמשך קובע: התנגדות לציונות. אהדה למתנגדיה של מדינת ישראל (11). הזמן הוא ערב מלחמת ששת הימים, זמן שבו מדינת ישראל מאוימת, קודם כל באום, על ידי הגוש הסובייטי התומך ללא סייג במדינות ערב (ומנסה להיעזר גם במדינות העולם השלישי), בניסיונותיהן להיפטר ממדינה יהודית. קואליציה זו משנה טקטיקה אחרי מלחמת ששת הימים ומנסה להוציא את ישראל מן האום, או להחרים אותה, או להוקיע אותה, מה שעולה בידיה ב-1975, כשמתקבלת ההחלטה שציונות = גזענות. ואולם כאשר הוובסטר יוצא בהגדרתו הנחרצת, שאנטישמיות היא גם התנגדות לציונות, ואהדה למתנגדי ישראל, הוא קובע בכך עמדה נגד אותו איום מתמיד על ישראל ועל קיומה. הוא אומר בפשטות שכשם שבעבר שללו את זכותו של היהודי הבודד לשוויון ואפילו פשוט לחיים, ומגדיר זאת כאפליה, כן שוללים את זכותה של מדינה יהודית להיות שווה לכל מדינה אחרת ביחס כלפיה, ואפילו פשוט להתקיים, וגם זו אפליה. לפני הניצחון המדהים ביוני 1967 מזה, ולפני שנוצרה בעיית השטחים מזה, ישראל מצטיירת בעולם המערבי כמדינה דמוקרטית קטנה, פרי געגועיו של העם לארצו, שאינה זוכה ליחס הוגן במסגרות בינלאומיות ושיש להגן עליה מפני תוקפיה וחורפיה, ומכאן ההגדרה: אנטישמיות = אנטיציונות, ושתיהן הן אפליה.




 

כעשר שנים לאחר הקמת המדינה יוצא לאור כרך ד’ של האנציקלופדיה העברית,
  ובו ערך רחב-יריעה על האנטישמיות שחלקו הראשון נכתב על ידי בן-ציון נתניהו. לאחר הדיון המתבקש במהותו של המונח, משמעותו ותולדותיו, מוסיף נתניהו נדבך חדש, והוא שנאת השונה, שנאת הזר ושנאת החלש, ואת האנטישמיות הוא מגדיר כסוג של שנאת מיעוטים הכוללת את שלוש השנאות האלה בצורה תקיפה ומתמדת יותר מכל שאר תופעות השנאה למיעוטים (12). זוהי הגדרה ציונית במהותה, ואופטימית כמו הציונות: מצב של שונות, זרות וחולשה אפשר לשנות, והוא עשוי להשתנות עם ביטולה של הגלות והקמתה של המדינה. ברגע שיש ליהודים מדינה
  הריהם ככל עם שיש לו מדינה, ואינם שונים יותר מאחרים; ברגע שיש להם מדינה גם אלה שעדיין גרים מחוצה לה הם כמו כל אירי או איטלקי או כל מהגר החי מחוץ לארצו, ואין הם זרים שזרותם שונה מזו של האחרים; וברגע שהמדינה תהיה חזקה – גם חלשים לא יהיו ותהיה להם משענת באשר הם. כך ניבאו אבות הציונות, וכך קיוו מייסדי המדינה ואזרחיה, לפחות במשך עשרים שנותיה הראשונות של המדינה. קיומה יבטל את גורמי היסוד שהצמיחו את האנטישמיות, וממילא לא יהיה קיום גם לגורמים הנוספים לפי הזמן והמקום.
 



 

ואולם כעבור עשר שנים, ב-1969, התפרסם בארץ מאמרו של שמואל אטינגר, שביקש לחולל מהפכה בתפיסה זו. בנתחו את שורשי אנטישמיות בעת החדשה, הגדיר אותה כהשתקפות של הסטראוטיפ של היהודי, שנוצר במשך מאות בשנים, ונעשה חלק מביטויים תרבותיים שונים. כיון ששקעה הדמות בתרבות – בפיסול, בציור, במיסות ובפסיונים, בפתגם העממי ובביטויים לשוניים מגוונים, שוב לא תיעקר משם, והיא תמשיך ותפרנס את ביטויי האנטישמיות בכל המישורים גם הלאה (13). ועל כך מותר להוסיף, כי אי אפשר גם לדרוש את עקירתם של ביטויים שהפכו לחלק מנכסי תרבות, גם אם הם אנטישמיים, משום שפרושה יהיה פגיעה בנכסים אלה, וגם
  התזמורת הפילהרמונית הישראלית ניגנה ומנגנת את היצירות במלואן – כמעט – מתוך השקפה זו.




 

בדבריו אלה קבע אטינגר למעשה שהציונות לא תפתור את בעיית האנטישמיות ולא תחסל את קיומה, מפני שאין קשר בין השתיים: דמות היהודי מתקיימת לחוד, והמדינה על אזרחיה וקשריה עם יהדות התפוצות – לחוד. ואכן, היום מתקיימת תופעה של אנטישמיות בלי יהודים, כמו למשל ביפן ובפולין, ודי בדמות היהודי המתקיימת כבר מאליה. שינוי זה משקף גם הלכי מחשבה בישראל שאחרי 1967. חברה החשה עצמה חזקה יותר מאשר בעבר, יכולה להרשות לעצמה פתיחות רבה יותר, הכוללת ביקורת עצמית והצבעה על תקוות שהתבדו: הציונות לא תפתור את בעיית קיומה של האנטישמיות, וקיומה של המדינה יכול גם לסבך קהילות יהודיות הצריכות לנקוט עמדה בענייני השעה במדינותיהן; ועם זאת ברור שהמדינה העמידה את התגובה היהודית והישראלית לאנטישמיות על מישור אחר לחלוטין.




 

כעבור שנתיים ניתח הפרופ’ יעקב טורי עם תלמידיו באוניברסיטת תל-אביב את מאמרו של אטינגר, והגיע להגדרה הבאה: אנטישמיות מודרנית-מדינית היא מניפולציה
  של רגשות הקיימים מכבר נגד דמות לא-ריאלית
  (זו שעליה כתבו אטינגר, ומאוחר יותר גוטמן), למטרות פוליטיות. אנטישמיות אינה אידיאולוגיה, כפי שלעתים ניסתה להציג את עצמה, אלא תחליף-אידיאולוגיה רב-פנים, ולפיכך היא יכולה לשמש רעיונות וחוגים שונים. טורי מכיר במרכזיותה של הדמות הלא-ריאלית ושל הרגשות כלפיה, אך מדגיש הפרדה שלא נעשתה קודם לכן: בין האנטישמי הפעיל, זה הכותב ומפרסם ומחתים על עצומות,
  זה המחלל קברים ומצית בתי כנסת, וזה החותר למימוש בריתות פוליטיות ויעדים שהציב לעצמו, לבין חוגים רחבים השומעים על מעשיו או קוראים את דבריו של הפעיל, ותומכים בו או מצביעים בעדו. הפעיל הוא זה העושה מניפולציה ברגשות הציבור, כדי לגייס את אותה תמיכה למעשיו. אידיאולוגיה אין כאן, אלא כלי שימושי שזרמים וחוגים ומפלגות, ואפילו מנוגדים זה לזה בדעותיהם עושים בו שימוש, ויכולים גם להתאחד לצורך זה, למרות הניגוד שבדעותיהם (14). מדבריו של טורי נובע גם הסבר נוסף לפרוטוקולים של זקני ציון: אם היהודים
  הם רבי פנים, גם קפיטליסטים וגם סוציאליסטים, גם ציונים-לאומיים וגם מתנצרים, גם אנשי מדע חילוניים וגם אורתודוקסים מובהקים, ובכל זאת הם ציבור אחד, סימן שיש להם תוכנית כלשהי, שבה נקבע איך יתחלקו ובמה יעסקו חלקיו של ציבור זה, ובתכנית מתוחכמת כזו טמון כוחם, ועל כן יש לחשוף סכנה זו, ולהתאחד מולה, למרות הניגודים.




 

בקיץ 1979 התקיים בבית המשפט המחוזי בירושלים משפט מעריב, שבו נתבע העיתון לדין על ידי שני חברי פרלמנט בריטיים. ספרם, אל תגידו בגת, שענינו שליטתה של ישראל בעיתונות העולם באמצעות קשריה עם הקהילות היהודיות, הוגדר בעיתון כספר אנטישמי הכתוב בסגנון תעמולה נאצי. מטבע הדברים התבקשה הגדרה של אנטישמיות ושל אנטישמים,
  וכמי שנקראה להעיד, הלכתי בעקבות טורי וגם הוספתי, והדגשתי את הנקודות הבאות: – מהותה של האנטישמיות היא הפער שבין דמות היהודי שבנה ובונה האנטישמי, לבין מעמדו וכוחו במציאות, וכך גם בין תדמיתה של
  ישראל לבין כוחה ומעמדה הריאליים. כעומק הפער כן עוצמת האנטישמיות, ואין הוכחה ניצחת לכך מאשר שפל המדרגה אליו הגיע העם היהודי ערב מלחמת העולם השנייה, לעומת האמונה הפנטית של הצמרת הנאצית בכוחו הכל-יכול. – ביקורת לגיטימית על יחידים ומדינות הופכת לדעה קדומה, ברגע שהיא מוקיעה את מעשיהם כתוצאה של תכונות קבועות וקיימות מדורי דורות, ואינה מתייחסת לכל מעשה לגופו, אלא רואה בו חוליה בשרשרת מעשים שגם אופים קבוע ועומד. – אין אדם חייב לקרוא בכתביהם של אנטישמים שכתבו לפניו, כדי להגיע לאותה מערכת דעות והשקפות שהייתה להם. ראיית עולם פרוטוקוליסטית, שבמרכזה אמונה בכוחו ובכוונותיו של היהודי, ועכשיו גם היהודי-ישראלי, העולמי, די בה כדי להוביל לאותם הלכי מחשבה, ביטויים ומסקנות אצל אנשים הבאים מרקע שונה לחלוטין, ואפילו מצמרת החברה בארצם (15).




 

מאז אוקטובר 2000, אז החלה האינתיפאדה השניה ובמקביל לה גל אנטישמיות אלימה שארך כמה שבועות, ושוב כך בספטמבר 2001 במקביל לוועידת דרבן ול-11 בספטמבר בארצות-הברית, והגל השלישי שהחל בפסח 2002 עם מבצע חומת מגן ודעך רק אחרי הבחירות בצרפת שהסתיימו בסוף הקיץ –
  החל להופיע הביטוי האנטישמיות החדשה.

עדיין אין לו הגדרה מוסכמת על הכל, ובוודאי לא אנציקלופדית, שהרי הדברים בעיצומם: גלי האלימות מופיעים על רקע של ביטויים אנטישמיים ואנטיציוניים חריפים ומתמידים, המגיעים אל דעת הקהל בעולם באמצעי תקשורת מגוונים, ובהם לא חלה רגיעה. לפי שעה אפשר לומר שדמות היהודי והכוונות המיוחסות לה לא השתנו מאז ההגדרות הקודמות, אלא שזירת הפעולה עברה אל העולם המוסלמי הרדיקלי. זה משתמש במוטיבים אנטישמיים שמקורם באירופה הנוצרית
  בעצמו, וגם משלם בעד המשך שימוש כזה בעולם המערבי, כדי להשיג את מטרותיו הדתיות והפוליטיות. תעמולה זו מטשטשת במכוון את ההבחנה בין ישראל לקהילות יהודיות בעולם, ומתוך כך מטשטשת והולכת ההבחנה בין אנטישמיות לאנטיציונות, שהתקיימה למרות הגדרתו של הוובסטר.
  והשלב הבא -התקפות שהופנו פעם נגד היהודי הבודד, מופנות היום נגד מדינתו.
 




 

כבר ב-1986 הגדיר ברנרד לואיס את האנטישמיות הערבית בספרו שמים ואנטישמים (16). מרכיבי הגדרתו כבר הועלו כאן, אך שאלה זו עולה היום מחדש, ולא רק היא: תוך כדי הדיון המתמיד שמלבה האיסלאם הרדיקלי עלתה מחדש, כמו בגרמניה של סוף המאה ה-19, וגרמניה הנאצית,
  גם שאלת הקשר בין יהודים לערבים שבמונח אנטישמיות. לאחר ועידת האום לזכויות האדם שהתקיימה בווינה ב-1993 התקבלה החלטה היסטורית, לפיה האנטישמיות היא צורה של גזענות. לניסוח ההחלטה התלוו גם גינוי של אפליה נגד ערבים, מוסלמים ושחורים, הנובעת מקסנופוביה ומנגרופוביה. בוועידת דרבן הלכו מדינות ערב עוד צעד, וטענו שאנטישמיות נוסח שנות האלפיים היא שנאה של יהודים ושל כל המסכימים אתם, לערבים, והוסיפו לרשימה גם איסלמופוביה. טענה זו התחזקה לאחר אירועי ה-11 בספטמבר שהתרחשו יומיים לאחר נעילת הוועידה. תנועת האנטי-גלובליזציה הכוללת את מדינות ערב בעולם העני-דרומי-צבעוני ולפחות כהה, ואת ישראל והיהודים בעולם העשיר-צפוני-לבן, גם היא מעלה את השאלה האם יכולים ערבים ויהודים להיות שייכים לאותה משפחת עמים ולהיכלל באותו המונח. שאלות אלה, כיצד תוגדרנה התופעות השונות אחרי תחילת האלף הנוכחי, עדיין תלויות ועומדות.




 

ונסיים בדבריהם של שני ענקי רוח, ז’אן-פול סארטר וברטרנד ראסל, שכתבו זה במהלך מלחמת העולם השנייה וזה מייד לאחריה, והגדירו אנטישמיות ואנטישמים בשאט נפש: סארטר מגדיר אותה כשיוך כל האסונות הנופלים על היחיד והציבור לנוכחותם של יהודים, והצעות לתקן את המצב על ידי צעדים שמצמצום זכויותיהם ועד לגרושם והשמדתם. הוא מסרב בהחלט לראות באנטישמיות דעה, משום שהאנטישמי – הרי זה בן-אדם ירא. ודאי, לא את היהודים הוא ירא, אלא את עצמו, את תודעתו, את חרותו, את האינסטינקטים שלו, את הצורך להודות באחריותו לדברים, את בדידותו, את התמורות העשויות לבוא עליו, את החברה ואת העולם […] בקצרה, האנטישמיות היא הפחד מפני מצבו של האדם (17). וברטרנד ראסל כתב, חד וחלק: לו היה היטלר אדם אמיץ, הוא לא היה אנטישמי (18).