LOADING

Type to search

מאמרים

לקחי האנטישמיות

Share
מקור:

מאת Walter Reich

רצח המאבטח במוזיאון השואה האמריקאי בוושינגטון בשבוע שעבר לא היה רק טרגדיה, אלא גם תזכורת לשובה של האנטישמיות.

המוזיאון מוקדש לזכרו ומספר את סיפורו של התקף האנטישמיות האדיר ביותר שהתבצע אי פעם. על ידי רציחתם של 6 מליון יהודים בשיטתיות אכזרית, מבצעי השואה הפגינו באופן שאינו משתמע לשתי פנים את תוצאותיה של אותה שנאה שהורגשה באופן נרחב – ואף באה לעתים קרובות לידי ביטוי – לאורך כאלפיים שנה.

שנאה זו התפרצה לעתים קרובות בצורה של הרג המוני של יהודים; על ידי הצלבנים במערב אירופה במהלך ימי הביניים, על ידי מבצעי הפוגרומים במזרח אירופה, ובמקומות רבים אחרים בזמנים שונים. אולם עובדת היותה של השואה אורגיה כה מאסיבית של אלימות שיטתית ומאורגנת מצידה של אחת המדינות המודרניות והתרבותיות ביותר בעולם, הביאה לכך שכוחה של האנטישמיות הותש בעשורים שבאו בעקבותיה.

מלבד זאת, לא היה זה פוליטיקלי קורקט להיות אנטישמי לאחר השואה. מי רוצה להיות מקושר לדבר שזוכה לגינויים מכל עבר?

וכך, לאחר שנעלמה למשך מספר עשורים, האנטישמיות שבה אלינו כעת. אותה דעה קדומה, אשר הפכה לנורמה לאורך ההיסטוריה, חזרה. היא קמה לתחייה ברחבי אירופה ומתפשטת במהירות ברחבי המזרח התיכון.

חלק מהאנטישמים מבטאים את המוטיבים הקלאסיים: היהודים זוממים לשלוט בממון, בתקשורת ובממשלות, בתוך מדינות ובאופן בינלאומי. אחרים משיבים לחיים את הבדייה העתיקה על פיה היהודים מקיזים את דמם של ילדים גויים כפולחן לאפיית מצות לחג הפסח (או במקרה של חלק מהאנטישמים החיים בעולם הערבי – להכנת מאפים בחג פורים).

אולם מלבד השימוש בלשון ובמוטיבים הקלאסיים, אנו עדים כעת לשימוש הנעשה בסוגים אחרים של הנמקות וטיעונים, חלקם חדשים.

טיעון אחד מדבר על הכחשת השואה או מזעור היקפה. הרי אם השואה כלל לא התרחשה, או אם למעשה רק חלק קטן מהיהודים נרצחו, אין כמעט – או שאין כלל – במה להתבייש. למעשה, הטענה היהודית כי השואה אכן התרחשה מוצגת כדרך נוספת בה נוקטים היהודים על מנת לשמור את העולם משועבד להם.

האנטישמים משתמשים כיום באופן נמרץ יותר בטיעונים אנטי-ציוניים. הם מתמקדים באופן אובססיבי בסכסוך הישראלי-פלסטיני ומתעלמים מכל שאר המדינות ואיזורי הלחימה. הם לא מתייחסים כלל ולא אכפת להם מסבל ומהפרות זכויות אדם המתרחשים במקומות אחרים, כדוגמת צ’צניה, טיבט, סרי לנקה, דארפור, בורונדי או הרפובליקה הדומיניקאנית של קונגו (בה מתו כ-5.4 מיליון בני אדם במהלך העשור האחרון בעימותים בהם נעשה שימוש נרחב באלימות כנגד אזרחים, כולל מקרי אונס המוניים).

לעומת זאת, כל תקרית בנקודת ביקורת או עימות בגדה המערבית או בעזה – בין אם הם אמיתיים ובין אם מפוברקים – מושמים באור הזרקורים וישראל זוכה בעטיים לגינויים. אנטישמים אלה, המדברים בשפת האנטי-ציונות, נוהגים להכחיש את עובדת היותם אנטישמים. הם אנטי-ציונים; והם מתעקשים על כך שהאנטי-ציונות הופכת אותם לטובים ולא לרעים.

אדם בהחלט יכול להיות אנטי-ציוני מבלי להיות אנטישמי. למעשה, ישנם רבים המתנגדים למדיניותה של ישראל, לרעיון שיבת היהודים למולדתם ההיסטורית ואף לעצם קיומה של מדינת ישראל, ממניעים שאינם קשורים כלל לאנטישמיות.

ישנם גם מעטים, אם בכלל, שהינם אנטישמים ואינם אנטי-ציונים. עבורם, האנטי-ציונות מהווה בעיקר דרך לבטא אנטישמיות מבלי להיות מסווג כאנטישמי. מדובר בכיסוי.

על פי גרסת האנטישמיות המתפשטת במהירות ברחבי המזרח התיכון הערבי, ואשר מעוררת מחדש את המליצות בדבר קונספירציות בינלאומיות ובדבר רצח פולחני של ילדים לא-יהודיים, אין סיבה להתבייש בהעלאת תביעות אנטישמיות אבסורדיות, או במקרים רבים – בהבעת כוונות רצח. הכחשת השואה הינה המרכיב העיקרי בדיאלוג זה, וכן הרג כל היהודים: הן ישראלים והן אחרים. חלק מהם יסתפקו במחיקת ישראל מהמפה. עבור אחרים, המטרה היא להרוג יהודים באשר הם.

במוזיאון השואה בוושינגטון, הרוצח לכאורה היה אנטישמי מהדור הישן. מדובר באדם ממרילנד, הדוגל בעליונות הגזע הלבן, אשר שונא שחורים ואף יותר מכך – יהודים. וכך, הוא נכנס עם רובה למוסד הנצחה וחינוך המשמר את זכרם של יהודים שנרצחו והרג מאבטח שחור לפני שנורה בעצמו. אילולא נורה, הוא ודאי היה יורה והורג אנשים אחרים, ללא קשר לדתם ולצבעם.

בעקבות תקרית אלימה זו, עלינו להתאבל ולהעלות את זכרו של המאבטח שנרצח, Stephen T. Johns, ועלינו להתעורר אל מציאות בה האנטישמיות לא נמחקה לאחר השואה.

מה ביכולתנו לעשות בדבר חזרתה של האנטישמיות? עלינו להמשיך, כמובן, ולנסות להבין את המקורות והסיבות המובילים אליה ולהתמדתה לאורך ההיסטוריה. עלינו להמשיך ולחנך את הציבור אודות כך. עלינו לחזק את תוכניות החינוך העוסקות בכך בבתי הספר.

אולם צורך דוחק יותר הוא לשים קץ – או לפחות למזער – את תוצאותיה הקטלניות של האנטישמיות.

מאחר שהאלימות על רקע אנטישמי נמשכת כבר לאורך זמן כה רב, ובאופן המסיבי ביותר לפני מספר עשורים בלבד, אין שום סיבה לבטוח בכך שהיא פשוט תפסיק להתקיים. אין לנו רקורד טוב של לימוד מההיסטוריה. אנחנו גורמים לעצמנו שוב ושוב להרגיש טוב יותר ונודרים כי רצח עם לעולם לא יתרחש שוב, אולם איכשהו אנחנו מוצאים את עצמנו צופים מן הצד – ואף מפנים את ראשנו – בשעה שהדבר חוזר ומתרחש שוב. אבל אנחנו כן יכולים ללמוד מן ההיסטוריה, ובמיוחד מן השואה, מה יש לעשות כאשר האנטישמיות משנה את צורתה – כפי שקורה לעתים כה קרובות – ממילים למעשים.

אנחנו יכולים ללמוד לקחת ברצינות את המציאות והפוטנציאל הגלום באנטישמיות בשעה שהיא מוצאת לעצמה ביטוי. אנחנו צריכים לעצור את אלה המאיימים לחסל את היהודים או את המדינה בה חיים כמעט מחצית מהם, ובמיוחד כאשר עומדים לרשותם האמצעים לעשות זאת, או כאשר הם עוסקים בהכנתם, ועלינו להיות בטוחים בכך שהיהודים נמצאים בחוף מבטחים, בו הם מסוגלים להגן על עצמם.

כאשר האלימות זוקפת ראשה, הן במלים והן במעשים, באים תמיד בעקבותיה ביטויי רוע אחרים, כלל עולמיים והרסניים. לכן, כאשר חל גידול בכוחה של האנטישמיות, כל בני האדם – יהודים וגויים, לבנים ושחורים, ובני כל הגזעים והדתות – צריכים לשמור על עירנות ולעשות כל שביכולתם על מנת למנוע את תוצאותיה.

Walter Reich, פסיכיאטר ומנהלו לשעבר של מוזיאון השואה האמריקאי, הינו פרופסור ליחסים בינלאומיים, אתיקה והתנהגות באוניברסיטת ג’ורג’ וושינגטון (George Washington University), תחת מלגה לזכרו של יצחק רבין (Yitzhak Rabin Memorial Professor), וכן איש אקדמיה בכיר במרכז וודרו וילסון (The Woodrow Wilson Center).

המקור: http://www.miamiherald.com/