LOADING

Type to search

מאבק מאבק באנטישמיות קנדה

קנדה – איך הפכה ישראל לדרום-אפריקה

Share
מקור:

מאת
Margaret Wente

איזה משטר מרושע מוצא עצמו מוקע על ידי הכנסייה הגדולה ביותר בקנדה? ישראל, כמובן.

זהו עולם ישן ורע שם בחוץ. עשרות אלפים נאנסים במזרח קונגו השסועה ממלחמות. בסודן, אישה הולקתה ב-40 מלקות משום שהעזה ללבוש מכנסיים. האיראנים דיכאו באכזריות התקוממות שקטה וירו במפגינים ברחובות. הרודנים שמנהלים את בורמה דנו אתAung San Suu Kyi האמיצה למעצרי בית נוספים.

אם כן, איזה משטר מוצא עצמו מוקע על ידי הכנסייה הגדולה ביותר בקנדה? ישראל, כמובן.

‘הכנסייה המאוחדת של קנדה’ (The United Church of Canada ) (שנראה כי הינה מתעניינת יותר בצדק חברתי מאשר באל) עסוקה באחת מההתנצחויות המחזוריות שלה לגבי ישראל. האם ישראל ממש ממש רעה, או רק קצת רעה? האם צריכה הכנסייה לקרוא לחרם על אוניברסיטאות ישראליות או רק להפסיק לקנות תפוזי Jaffa? שאלות אלו תופסות חלק ניכר ממפגש המועצה הכללית שלה השבוע ב-Kelowna. לזכותם ייאמר שהנציגים נסוגו מהדברים המעליבים ביותר. הם החליטו שלא להתייחס לישראל כאל “מדינת אפרטהייד”.

‘הכנסייה המאוחדת’ היא רק אחת מתוך מוסדות רבים שעוסקים באובססיביות בישראל הזעירה. ישנה גם ‘הכנסיה הפרסביטריאנית’ (Presbyterian Church) בארה”ב, ‘הכנסיה של אנגליה’ (Church of England), ‘איגוד העיתונאים הלאומי של בריטניה’ (Britain’s National Union of Journalists ), האיגוד של המגזר הציבורי הגדול ביותר באירלנד, קבוצות אקדמיות בריטיות שונות וה-CUPE האהוב שלנו, שכולם העבירו החלטות אנטי-ישראליות. ‘שבוע האפרטהייד של ישראל’ (Israel Apartheid Week) הוא תוצר ראשי מייגע של חיי הקמפוס. בפריס, אקטיביסטים פלשו לרשת המסחרית Sephora כדי למחות כנגד מכירתו של קרם פנים ישראלי. בוויילס, הם השתוללו בסופרמרקטים וריססו מלונים ישראליים בדם מזויף. במונטריאול, אקטיביסטים הומואים ולסביות הבטיחו ש- ‘מצעד הגאווה’ השבוע יכלול מחאה כנגד מדיניות ה”האפרטהייד הגזעני” של ישראל. (ישראל היא המדינה היחידה במזרח התיכון שדוגלת בזכויות האזרח של הומוסקסואלים, אירוניה שנראה כי נעלמה מעיניהם).

איך הפכה ישראל לדרום-אפריקה החדשה?

לאחר שהתמוטט המשטר של דרום-אפריקה הישנה, נזקקו שוחרי הצדק החברתי במערב למטרה חדשה – עדיף כזו שמרחיבה את הנרטיב של הגזענות, הכיבוש והדיכוי הקולוניאליסטי של המערב. לאחר כשלון שיחות השלום במזרח התיכון ב-2000 (בשל הדחייה של הפלסטינים), תפסה תווית ה”אפרטהייד” תאוצה. Desmond Tutu, הארכיבישוף הדרום אפריקאי וזוכה פרס נובל לשלום, העניק למונח את ברכתו בסדרת מאמרים שכתב, בהם גינה את הכיבוש הישראלי של השטחים. Jimmy Carter כתב ספר: Palestine: Peace Not Apartheid, שבו טען כי גישות מדיניות ישראליות מסוימות היו אפילו גרועות מהמדיניות הדרום-אפריקאית. החומה שנבנתה כדי לעצור את הזרם הרצחני של מחבלים מתאבדים מהגדה המערבית אל תוך ישראל כונתה ‘חומת האפרטהייד’ (the Apartheid Wall).

אך האנלוגיה לדרום-אפריקה פגומה ביותר. תחת האפרטהייד, נשללה זכותם של דרום-אפריקאים לא-לבנים להצביע, להתאגד, לחיות היכן שרצו או להינשא בנישואים בין-גזעיים. מיעוט לבן קטן שלט בתת-מעמד שחור גדול. הם התיישבו בדרום-אפריקה לא כדי לברוח מרדיפות אלא כדי להתעשר.

בישראל, ערבים ישראליים מהווים 20 אחוז מהאוכלוסיה והינם אזרחים מן המניין. הקונפליקט אינו גזעי. זהו מאבק לאומי-דתי על אדמה, שלא כמו מאבקים רבים ברחבי העולם. ישנו גם הבדל נוסף. כפי שניסח זאת החכם ההודי Michael Kinsley , “אם ישראל היא דרום-אפריקה הלבנה והפלסטינים אמורים להיות השחורים, איפה ה-Mandela שלהם?”

אפשר לגנות את ישראל בגין דברים רבים, כולל שיפוט גרוע, תעמולה צבאית קלוקלת, קשיחות בלתי הכרחית ומדי פעם אכזריות. אפשר לגנות כך ארצות רבות אחרות. אך ישראל מאופיינת לעתים קרובות בתור איומה במיוחד – טובה אך במעט מהנאצים ששלטו בגרמניה של היטלר. וכך, כאשר מישהו כמו Naomi Klein אומרת “ישראל מסלימה באופן קבוע את רמת הפשיעה שלה” וממליצה על חרם גלובלי כגון זה שהביא לקץ האפרטהייד בדרום-אפריקה, מתחשק לי לרוץ לחנות ולקנות את כל תפוזי Jaffa שאני יכולה.

מקור:
http://www.theglobeandmail.com/