LOADING

Type to search

מאמרים

מתי אנטי-ציונות הפכה לסוגיה בינלאומית?

Share
מקור:

מאת Alex Grobman

למעלה מ-20 שנה לאחר היווסדה של מדינת ישראל, אנטי-ציונות היתה תופעה אזורית – סכסוך בין התנועה הלאומית היהודית והתנועה הלאומית הערבית במזרח התיכון. בברית המועצות ובמזרח אירופה, הסובייטים השתמשו באנטישמיות למטרות פוליטיות, אך רק לעתים רחוקות היא שימשה כחלק מהוויכוח הבינלאומי, עד אחרי מלחמת ששת הימים בשנת 1967.

לקראת סוף שנות השישים, ומאז שנת 1975, אנטי-ציונות הפכה להיות בינלאומית בהיקפה. בתחילה היא הופיעה באוניברסיטאות במערב, בהן השמאל החדש – תוך שיתוף פעולה עם אגודות של סטודנטים ערבים – תקף את המדיניות הישראלית. 1

כאשר העצרת הכללית של האו”ם קיבלה את החלטה 3379 ב-10 לנובמבר, 1957, והכריזה כי “הציונות מהווה צורה של גזענות ושל אפליה גזעית”, היא אפשרה בכך לאנטי-ציונות להתרחב אל תוך תחום פעולתם של ארגונים לא ממשלתיים בינלאומיים (NGOs), וכתוצאה מכך, אל תוך מדינות העולם השלישי. דבר זה לווה בשיתוף פעולה בין הערבים לבין ברית המועצות, אשר העניק לאנטי-ציונות לגיטימציה והכרה רשמית. 2

לאחר מלחמת העולם הראשונה, הערבים ציפו כי סוריה הגדולה – אשר כללה את פלסטין ולבנון – תהפוך לחלק מאימפריה ערבית רחבה, מאוחדת וריבונית. אך במקום זאת, הצרפתים והבריטים חילקו את האזור למה שהערבים החשיבו בתור ישויות “שנוצרו באופן בלתי הגיוני”, אשר הפכו למדינות הקיימות כיום: ערב הסעודית, סוריה, עבר הירדן (ולאחר מכן ירדן), עיראק וישראל. הערבים זעמו על כך ש”מדינה עוברית לא-ערבית בפלסטין” הוחדרה לאזור שאליו לעולם לא תתקבל. הם טענו כי דבר זה ניפץ את חלומות האיחוד שלהם וסיכל את שאיפתם לזהות משותפת.

המאבק כנגד המולדת היהודית הפך לחלק בלתי נפרד ממאבקם “לכבוד ולעצמאות”. קיומה של ישראל, כך טענו, “מרמז על כך שלא רק חלק מירושתם של הערבים נגנב, אלא גם חלקים מהאיסלאם. עבור האדם המוסלמי, לא היתה בושה גדולה יותר מזו”. הדרך היחידה לשים קץ לתחושת העלבון הזו – “הסמל לכל מה ששלט בהם בעבר” – היתה להיפטר מהאזור שבו שררה “שליטה אימפריאליסטית”. 4

הציונות סומנה בתור האויב הרשמי של התנועה הלאומית הערבית, אך הממשלים הערביים הואשמו כבר לפני זמן רב בכך שהם עושים שימוש בסכסוך הערבי-ישראלי על מנת להסיט את תשומת הלב מהבעיות החברתיות והכלכליות המקומיות שלהם עצמם. כאשר נאלצו להתמודד עם האשמה זו, הם הגיבו בטענה שאלמלא היתה זו בעיה ממשית, היא לא היתה מוצאת את ביטויה באופן כה משמעותי בקרב ההמונים הערביים. 5.

ברנרד לואיס, פרופסור בדימוס באוניברסיטת פרינסטון ואחד מבכירי החוקרים במערב של המזרח התיכון, אומר כי הקיבעון הערבי לישראל “מהווה הבעת מחאה ברישיון. במדינות שבהן בני האדם הופכים ליותר ויותר כועסים ומתוסכלים על כל הקשיים שבהם הם חיים – העוני, האבטלה, הדיכוי – מחאה שניתן לבטא בחופשיות מהווה יתרון פסיכולוגי עצום”. 6

הסכסוך הערבי-ישראלי הוא המחאה הפוליטית המקומית היחידה שהם יכולים להביע באופן פומבי. לואיס מאמין שאם היה מותר לאוכלוסיה להתבטא בחופשיות, האובססיה לישראל היתה הופכת להרבה פחות חשובה. כמו מרבית האנשים, גם מעייניהם של הערבים נתונים לסדר העדיפויות שלהם. עבור הערבים הפלסטינים, אשר רואים את עצמם כקורבנות מתמשכים, הסוגיה העיקרית היא המאבק שלהם בישראל. אם לערבים בארצות אחרות היה מותר להתמקד בבעיות שלהם עצמם, הם היו עושים זאת. 7

מבחינת הערבים, הנסיונות להאשים את האימפריאליזם המערבי הם לא יותר מאשר תירוץ לתקוף את ישראל, כפי שציין פרופסור נוסף מהאוניברסיטה העברית, יעקב טלמון: “במשך עשורים הערבים היו רדופים בידי זכרונות של תהילת העבר ונבואות על גדולה בעתיד, והושמו ללעג בשל הפגיעה והבושה שהיו מנת חלקם, כתוצאה מהעובדה שגזע זר ומתועב הוזרק למרכז העצבים של האימפריה הפאן-ערבית המובטחת, בגבול שבין המחצית האסיאתית והמחצית האפריקנית, בדיוק באותו זמן שבו המעצמות הקולוניאליסטיות החלו בנסיגה הגדולה שלהן מהנכסים הקולוניאליים שלהן באסיה ובאפריקה”. 8

על מנת להפחית מתחושות הבושה על כך שהפסידו בכל מלחמה נגד ישראל, הערבים ייחסו את הצלחתה של ההתנחלות היהודית בפלסטין ואת הנצחונות הצבאיים של ישראל ב-1948 וב-1956 לאימפריאליזם המערבי. בתור נציגת המעצמות, ישראל הפכה לשעיר לעזאזל של הערבים, בכל עת שבה חוו תסכול על נסיונם להתעלות מעבר ל”מאות שנים של התפתחות חברתית, כלכלית ותרבותית, ולהדביק את הפער” עם המערב.

הקיבעון האנטי-ישראלי היווה זרז להתהוות שיטה של “מטאפיסיקה דואלית, התמקדות בהיסטוריה פילוסופית כוללת, לפיה היהודי הוא התגלמות השטן עלי אדמות, החל מימיו של אברהם האב הקדמון עצמו, ועד ליומרנותו של היהודי לעמוד במרכזה של מזימה אמריקאית-אימפריאליסטית-ציונית חובקת עולם כנגד העולם הערבי, חבר העמים הסוציאליסטי וכל העמים המשועבדים לקולוניאליזם”. 9

התבוסה המוחצת של הערבים במלחמת ששת הימים בשנת 1967 ניפצה את הפנטזיה הזו והעצימה את השפלתם של הערבים, שכן ישראל ניצחה מבלי שקיבלה תמיכה מאומה אימפריאליסטית כלשהי. זעמם של הערבים גדל בשל שיעור האבידות שנטה לטובתה של ישראל – שיעור של 25 ל-1 – ובשל מספר שבויי המלחמה שישראל שבתה. נלקחו בשבי לפחות 5,000 חיילים מצריים, ובכללם 21 גנרלים, 365 חיילים סורים (30 מהם קצינים) ו-550 חיילים ירדנים. רק 15 ישראלים נפלו בשבי. האבדות הצבאיות של הערבים נאמדו במיליארדי דולרים – ומרבית אלה הגיעו ממדינות הגוש הסובייטי. 10

שיעור הנפגעים מקרב האזרחים היה מינימלי: ישראל העריכה ש-175,000 ערבים שלא לקחו חלק בלחימה נמלטו מהגדה המערבית אל ירדן; ירדן טענה כי מספרם עומד על 250,000. למרות שהישראלים לא יזמו את יציאתם ההמונית של הערבים, הם לא ניסו לעצור אותה. הם לא עודדו את הפליטים לשוב, אך משה דיין, שר הביטחון הישראלי, שם קץ שבוע לאחר המלחמה לנוהג שמנע מהם לשוב לגדה המערבית, לאחר שבחן את המארבים והגיע למסקנה שהם בלתי אנושיים. 11

הישראלים היו מעוניינים לפתור את בעיית הפליטים של 1948 ו-1967 – וליישב אותה במסגרת משא ומתן על הסכם שלום כולל. הערבים דחו את ההצעה ועמדו על כך שיש לאפשר לפליטים לשוב, ללא תנאי, ולקבל פיצויים. עם זאת, בקיץ של שנת 1967, כאשר ישראל הסכימה לאפשר לערבים לשוב לגדה המערבית, רק קומץ מהם אכן חזר. 12

באותו זמן, הערבים רדפו ועינו את התושבים היהודיים שלהם עצמם. יהודים הותקפו בתימן, לבנון, תוניסיה ומרוקו. בתי כנסת נשרפו ויהודים נעצרו ונכלאו. בדמשק ובבגדד, מנהיגים יהודיים קיבלו קנסות ונכלאו, ו-7,000 יהודים נושלו מרכושם ורוב חפציהם הוחרמו. 800 מתוך 4,000 יהודי מצרים נעצרו, ובתוכם הרבנים הראשיים של קהיר ואלכסנדריה. האו”ם והצלב האדום לא עשו דבר על מנת להתערב לטובתם. 13

למרות היחס הזה ליהודים במדינות ערב, 1.2 מליון הערבים שחיו תחת שלטון ישראלי לא חוו התעמרות שיטתית כלשהי. התקבלו דיווחים על ביזה וונדליזם במספר אזורים, אך הישראלים שיקמו כל נזק שהתגלה. למרות שהירדנים החריבו בתי כנסת בעיר העתיקה בירושלים והשתמשו במצבות שנלקחו מבתי הקברות היהודיים בהר הזיתים לצורך ריצוף של כבישים ובתי שימוש, משה דיין לקח חלק בתפילת יום השישי במסגד אל-אקצה בירושלים. אולי הטראומה הגדולה ביותר של הערבים היתה העובדה שישראל כבשה 42,000 מיילים מרובעים – והגדילה את שטחה פי שלוש וחצי מגודלה לפני המלחמה. 14

האנטי-ציונות חילחלה לזירה הבינלאומית כאשר חלה התקרבות מחדש בין ישראל למצרים לאחר מלחמת יום כיפור, אשר באה לידי ביטוי בחתימתן על הסכם ביניים ב-1 לספטמבר, 1975. ההסכם הדגיש כי “אין לפתור את הסכסוך ביניהן ובמזרח התיכון באמצעות כוח צבאי, אלא באמצעים של שלום”. 15

הסובייטים, סוריה ואש”ף, אשר היו מודאגים כי דבר זה עלול להוביל לשלום, ניסו להביא לסילוקה של ישראל מארגונים לא ממשלתיים (NGOs), כמו UNESCO, “משום שהפרה את מגילת האו”ם, ומאחר שלא אימצה את החלטותיו”. כאשר אסטרטגיה זו נכשלה, הם החלו להטיל ספק בלגיטימיות של ישראל, להשמיץ ולגנות באו”ם את הציונות, ולהפוך את התעמולה שלהם כנגדה לבינלאומית. 16.

1. Yohanan Manor, “Anti-Zionism,” (Jerusalem: World Zionist Organization, 1984): 8.

2. Ibid.

3. Saul Friedlander and Mahmoud Hussein, Arabs and Israelis: A Dialogue (New York: Holmes and Meier, 1975), 6, 18, 21.

4. Ibid., 9, 34.

5. Ibid.

6. “Islam’s Interpreter,” The Atlantic Online (April 4, 2004), Online.

7. Ibid; Friedlander and Hussein, Arabs and Israelis: A Dialogue, 32-33, 36.

8. Jacob L. Talmon, Israel Among the Nations (London: Weidenfeld and Nicolson, 1970), 169-170.

9. Ibid.170.

10. Michael B. Oren, Six Days of War: June 1967 and the Making of the Modern Middle East (New York: Oxford University Press, 2002), p. 305-306.

11. Ibid., 306.

12. Ibid.

13. Ibid., 306-307.

14. Ibid.

15. Manor, “Anti-Zionism,” 9-10.

16. Ibid.10.

 

ד”ר Alex Grobman הוא היסטוריון, בוגר האוניברסיטה העברית. הוא המנהל לשעבר של מרכז שמעון ויזנטל, ומחברם של ספרים רבים, בכללם:Nations United: How The U.N. Undermines Israel and The West, Denying History: Who Says The Holocaust Never Happened and Why Do They Say It?, וספרו הבא עוסק בזכותה המוסרית והחוקית של ישראל להתקיים כמדינה יהודית.

מקור: http://www.americanthinker.com/