LOADING

Type to search

מאמרים

אנטישמיות: כיצד שורשי השנאה הקדומה ביותר בהיסטוריה ממשיכים להתקיים היום

Share
מקור: theconversation

מאת ג’רבז פיליפס (Gervase Phillips)

Manchester Metropolitan University

האנטישמיות פורחת. ממפגיני הימין הקיצוני בשארלוטסוויל, וירג’יניה, עם שלטי “דם ואדמה” ו”יהודים לא יחליפו אותנו” עד להתקפות על בתי כנסת בשוודיה, הצתות של מסעדות כשרות בצרפת ועלייה בפשעי שנאה נגד יהודים בבריטניה. נראה כי האנטישמיות קיבלה זריקת חיים חדשה.

העימותים האינסופיים לכאורה במזרח התיכון החריפו את הבעיה, משום שהם השפיעו על הפוליטיקה הפנימית במערב. אבל האם ניתן לייחס את התגברות האנטישמיות לעליית הפופוליזם הימני או להשפעת הפונדמנטליזם האיסלאמי? דבר אחד ברור. האנטישמיות כאן היא מתגברת ומחמירה.

האנטישמיות מרימה את ראשה המכוער בכל היבט של החיים הציבוריים, בין אם מדובר בדיונים פנימיים בתוך מפלגות פוליטיות או בהאשמות ברשתות הדוגלות בקונספירציות או במעשיות בפוליטיקה ובעסקים, או אפילו בהאשמות כי התנהגותו הטורדנית של הארווי ויינסטין בהוליווד קשורה איכשהו למוצא היהודי שלו.

אבל על ידי התמקדות צרה בהקשר העכשווי של האנטישמיות המודרנית, אנו מפספסים מציאות מרכזית ביותר גם אם מדכאת מאוד. ג’פרי גולדברג, עורך המגזין “אטלנטיק”, מתאר זאת בצורה נכונה כאשר הוא אומר כי מה שאנו רואים היא עוינות עתיקה ומושרשת כלפי היהודים, אשר עולה מחדש בעוד האירועים הברבריים של מלחמת העולם השנייה מתחילים להיעלם מן הזיכרון הקולקטיבי שלנו.

גולדברג אומר שבמשך 70 שנה, בצל מחנות ההשמדה, האנטישמיות הייתה בלתי מתקבלת על הדעת מבחינה תרבותית, פוליטית ואינטלקטואלית. אבל עכשיו “אנו עדים … להתחלה של תקופה בלתי רגילה בחיים האירופיים, עידן שלאחר השואה”. ללא הבנה של השורשים הקדומים של האנטישמיות, לא ניתן להבין את המשמעות האפלה של המגמה הנוכחית, והשנאה עשויה להשפיע על דעת הקהל ללא הפרעה.

האנטישמיות תוארה כשנאה העתיקה ביותר בהיסטוריה, ותיאור זה הוכיח את עצמו כמתאים להפליא. הוא נובע ומתוחזק על ידי תקדימים רבי עוצמה וסטריאוטיפים. אבל היא גם שינתה את צורתה כדי לשקף את הפחדים והחרדות של העולם המשתנה. עם מבינים אותה בדרך זו, האנטישמיות כיום היא בעצם הביטוי המודרני של דעה קדומה עתיקה – כזו שחוקרים מסוימים מאמינים שהיא החלה עוד בימי קדם והתקיימה לאורך ימי הביניים.

מסורת עתיקת יומין של שנאה

המילה “אנטישמיות” זכתה לפופולריות בגלל העיתונאי הגרמני וילהלם מאר. הפולמוס שלו, “ניצחון היהדות על הגרמניות”, יצא לאור ב -1879. כלפי חוץ, מאר היה איש חילוני של העולם המודרני. הוא דחה במפורש את הטענות הנוצריות העתיקות הלא מבוססות נגד היהודים, וביניהן הטענה כי יהודים עסקו ברצח פולחני של ילדים נוצרים. במקום זאת, הוא דיבר על התיאוריות האופנתיות של האקדמאי הצרפתי, ארנסט רנן (שראה את ההיסטוריה כתחרות מעצבת בין השמים יהודיים לארים ההודו-אירופים). מאר הציע שהאיום היהודי כלפי גרמניה הוא גזעני. הוא אמר כי הוא נולד מן הטבע הבלתי משתנה שלהם וה”מוזרויות השבטיות” ו”שנאת הזר” שלהם.

אנטישמים כמו מאר חיפשו מכובדות אינטלקטואלית על ידי הכחשת כל קשר בין האידיאולוגיה המודרנית החילונית שלהם לבין הקנאות הלא-רציונלית והאמונות הטפלות של העבר. זוהי טקטיקה שבה משתמשים כמה אנטישמים בני זמננו, שמתאימים את עצמם ל”אנטי-ציונות”, אידיאולוגיה שהגדרתה המדויקת מעוררת מחלוקת ניכרת. אבל העוינות המתמשכת הזאת כלפי היהודים מהתקופות הטרום-מודרניות ועד המודרניות, באה לידי ביטוי אצל רבים.

ההיסטוריון האמריקאי יהושע טרכטנברג, בעודו כותב במהלך מלחמת העולם השנייה, ציין:

האנטישמיות המודרנית “מדעית” כביכול, היא אינה המצאה של היטלר … היא שגשגה בעיקר במרכז ומזרח אירופה, שם שורדים עד עצם היום הזה רעיונות ותנאים של ימי-הביניים. תפיסת ימי-הביניים כלפי היהודי עומדת ביסוד חוסר האמפטיה כלפיו ותפיסה זו עדיין מושרשת עמוק.

Holocaust site, Auschwitz, Poland. Shutterstock/IgorMartis

למעשה, עד השואה שגשגה האנטישמיות במערב אירופה כמו במרכז אירופה או במזרחה. קחו למשל את האופן שבו החברה הצרפתייה חולקה במרירות בין השנים 1894-1906, לאחר שקצין הצבא היהודי, סרן אלפרד דרייפוס, הואשם באופן שקרי והורשע בריגול לטובת גרמניה. בתקופה זו התייצבו השמרנים נגד הליברלים והסוציאליסטים, הקתולים נגד היהודים.

אך טרכטנברג צדק ללא ספק בכך שרבים מאלה שעיצבו את האנטישמיות המודרנית הושפעו עמוקות מן המסורת מימי הביניים בכל הקשור לקנאות הדתית. העורך הרוסי של הפרוטוקולים של ציון – זיוף גס ומכוער, אך בעל השפעה טרגית, הטוען לקונספירציה יהודית עולמית – היה סרגיי נילוס, ריאקציונר פוליטי, חרדי ומיסטי.

כתוצאה מהפחד והשנאה כלפי האתגרים שהציבו הדת המסורתית, היררכיות חבריות ותרבות מודרנית, נילוס היה משוכנע כי בואו של האנטיכריסטוס הוא קרוב, וכי מי שלא מאמין בקיומם של “זקני ציון” הם בעצם הפתים של “התחבולה הגדולה ביותר של השטן”.

לכן, לא ניתן להפריד בקלות בין האנטישמיות המודרנית לבין המקורות הפרה-מודרניים שלה. כפי שציינה זאת התיאולוגית הקתולית רוזמרי רוטר:

היהודי המיתי, שהוא האויב הקונספרטיבי הנצחי של האמונה הנוצרית, הרוחניות והגאולה, היה … מעוצב לשמש שעיר לעזאזל של החברה התעשייתית החילונית.

Ancient Roman politician Cicero. Shutterstock/sibfox

Ancient Roman politician Cicero. Shutterstock/sibfox

אנטישמיות בימי קדם?

כמה חוקרים יכולים להסתכל על העולם הפרה-נוצרי ולראות בעמדותיהם של היוונים והרומאים הקדומים את מקורות העוינות המתמשכת. פטר שפר, חוקר דת, סבור כי טבעו הבלעדי של האמונה היהודית המונותיאיסטית, התחושה המתנשאת לכאורה של היותו עם נבחר, סירובו לנישואי תערובת, שמירת השבת וברית המילה, היו הדברים שהוציאו את היהודים בימי קדם מהכלל.

מציאת דוגמאות של עוינות כלפי יהודים במקורות קלאסיים אינה קשה. הפוליטיקאי ועורך הדין Cicero, 106-43BC, הזכיר פעם מושבעים ב”שאט הנפש מהזהב היהודי” וכיצד הם “מחזיקים יחד” והם “משפיעים על מכלולים לא רשמיים”. ההיסטוריון הרומי טקיטוס, כרך 56-120, בז למנהגים יהודיים “מבזים”, והוטרד עמוקות מאלה מתוך עמו אשר ויתרו על דת אבותיהם והתגיירו. המשורר והסאטיריקן הרומי יובנאל, בין 55-130AD, שיתף את סלידתו מהתנהגותם של המתגיירים ליהדות וכינה את  היהודים כשיכורים ופירחחים.

הדוגמאות המעטות הללו עשויות להצביע על קיומה של אנטישמיות כבר בעת העתיקה. אבל אין סיבה להאמין שיהודים היו מושא לדעה קדומה מסוימת מעבר לבוז הכללי שהראו היוונים והרומאים כלפי “ברברים” – בעיקר עמים כבושים. יובנאל היה גס-רוח כלפי היוונים והזרים האחרים ברומא כפי שהיה כלפי יהודים. הוא התלונן במרירות: “איני יכול לסבול … עיר יוונית ברומא. ועם זאת, איזה חלק מהפסולת מגיעה מיוון? “ברגע שהיקף דעותיו הקדומות של יובנאל נודעו בציבור, הבינו שדבריו המלהיבים על היהודים הם בסך הכל אינדיקציה לשנאת זרים גורפת.

“רוצחי ישו”

בתיאולוגיה של הנצרות הקדומה אנו מוצאים את היסודות הברורים ביותר לאנטישמיות. מסורת אדוורסוס ג’ודיאוס (טיעונים נגד יהודים) התפתחה כבר בתחילת ההיסטוריה של הדת. מתישהו בסביבות 140AD, סנגור הנצרות, ג’סטין מרטיר לימד ברומא. בעבודתו המפורסמת ביותר, דיאלוג עם טריפו היהודי, ניסה ג’סטין לענות לטריפו כשהצביע על עמדתם הסותרת של הנוצרים שטענו כי הם מקבלים את כתבי הקודש היהודיים אך סירבו ללכת בעקבות התורה.

ג’סטין השיב כי הדרישות של ההלכה היהודית נועדו רק ליהודים כעונש מאלוהים. אף על פי שעדיין האמין באפשרות של הישועה היהודית, הוא טען שהברית הישנה סיימה את תפקידה, ואמר לטריפו: “אתה צריך להבין שמתנות האלוהים בעבר לאומה שלך הועברו אלינו”. אך דאגתו של ג’סטין לא היתה באמת היהודים. הייתה לו בעיה עם אחיו הנוצרים. בתקופה שבה ההבחנה בין היהדות לנצרות עדיין היתה מטושטשת, וכתות יריבות התחרו על חסידי דת, הוא שאף למנוע מהמומרים לנצרות להתבונן בתורה, מחשש שהם יחזרו ליהדותם.

השחרת היהודים הייתה חלק מרכזי באסטרטגיה הרטורית של ג’סטין. הוא טען שהם אשמים ברדיפת נוצרים ועשו זאת מאז שהם “הרגו את ישו”. זה היה מטען מכוער, שהשתרש במהרה ביצירותיהם של אבות הכנסייה האחרים, כגון טרטוליאן (c.160-225AD), שכינה את “בתי הכנסת של היהודים” כ”מקור הרדיפות”.

מטרת השימוש בגינויים אלה היתה ליישב ויכוחים פנימיים בתוך קהילות נוצריות. ה”יהודים “בכתבים אלה היו סמליים. ההאשמות לא שיקפו את ההתנהגות או האמונות של היהודים. כאשר ניסה טרטוליאן להפריך את הלימוד הדואלי של Marcion (c.144AD), היה עליו להוכיח שאלוהים הנקמני של הברית הישנה הוא אכן אותו אלוהים רחום של הברית החדשה הנוצרית. הוא השיג זאת בכך שהציג את היהודים כרשעים במיוחד ובעיקר ראויים לכעס מוצדק; כך טען טרטוליאן, שהתנהגויות יהודיות וחטאים יהודיים מסבירים את הניגוד בין הברית הישנה לברית החדשה.

Martin Luther portrait by Lucas Cranach, 1529. Shutterstock/EverettHistorical

Martin Luther portrait by Lucas Cranach, 1529. Shutterstock/EverettHistorical

כדי להדגים את העוול המוזר הזה, תיאר טרטוליאן את היהודים כמכחישים את הנביאים, דוחים את ישוע, רודפים את הנוצרים ומורדים באלוהים. הסטריאוטיפים האלה עיצבו עמדות נוצריות כלפי יהודים מימי קדם ועד ימי הביניים, והותירו את הקהילות היהודיות חשופות להתפרצויות תקופתיות של רדיפות. אלה החלו במעשי טבח, כגון ביורק בשנת 1190, והמשיכו ב”טיהור אתני”, כפי שקרה בגירושים מאנגליה ב- 1290, בצרפת ב- 1306 ובספרד ב- 1492.

אף על פי שמדובר באנשים אמיתיים שסבלו לעתים קרובות מהדעות הקדומות המכוערות האלה, האנטישמיות כמושג, חייבת במידה רבה את תוחלת החיים שלה לכוחה הסמלי והרטורי. ההיסטוריון האמריקני דייוויד נירנברג מסכם כי “האנטי-יהדות היתה כלי שניתן היה להניף כנגד כל בעיה, נשק שניתן היה לפרוס כמעט בכל חזית”. ונשק זה נוצל בצורה הרסנית במשך מאות שנים. כאשר מרטין לוטר דיבר נגד האפיפיורות ב -1543 הוא גינה את הכנסייה הרומית וכינה אותה “בית הכנסת של השטן”, ואת האורתודוקסיה הקתולית כ”יהודית” בתאוות הבצע והחומריות שלה. ב -1790 פירסם השמרן האנגלו-אירי אדמונד בורק את המניפסט שלו “השתקפות על המהפכה בצרפת” וגינה את המהפכנים כ”מתווכים יהודים” ו”יהודים עתיקים”.

ממרקסיזם והוליווד

על אף מוצאו היהודי של קארל מרקס, המרקסיזם היה נגוע בתחילתו באנטישמיות. בשנת 1843, קרל מרקס זיהה את הקפיטליזם המודרני כתוצאה של “הפיכת הנצרות ליהודית”:

היהודי שיחרר את עצמו באופן יהודי לא רק בכך שסיפח לעצמו את כוחו של הכסף אלא גם הוא וגם כספו הפכו למעצמה עולמית. הרוח של היהודי הפכה לרוח המעשית של העם הנוצרי. היהודים שיחררו את עצמם והנוצרים נהפכו ליהודים … הכסף הוא האל הקנאי של ישראל, אשר לפניו אין אלוהים אחר יכול לעמוד … האל של היהודים הפך לחילוני והפך לאלוהי העולם.

וישנם אלה, שמעבר לספקטרום הפוליטי, aעדיין מוכנים להשתמש במה שנירנברג מכנה “שפת הידכוי החזקה ביותר” בשיח הפוליטי המערבי, בדרך כלל באמצעות קונספירציות ברשתות החברתיות. ב -2002, העיתון השמאלני New Statesman פרסם מאמרים של דניס סוול וג’ון פילגר, בהתייחסו לקיומו של “שדולה פרו-ישראלית” בבריטניה. אולם מאמריהם היו פחות שנויים במחלוקת מאשר האיור שנבחר להציג את הנושא הזה – ציור של מזימות יהודיות והעדפת האינטרס היהודי על האינטרס הלאומי: מגן דוד מוזהב מונח על גביע האיחוד, עם הכותרת: קנוניה כשרה? “שנה לאחר מכן האשים חבר הפרלמנט טים דליאל, ראש מפלגת הלייבור לשעבר את ראש הממשלה דאז, טוני בלייר, כי “הם הושפעו יתר על המידה מיועצים יהודים”. שפה זו עדיין נמצאת בשימוש גם היום.

הימין הקיצוני, הגופים הדוגלים בעליונות הלבנה מיהרו להפגין את הזיותיהם על גרימת נזקים מצד הכוח היהודי על אירועים עכשוויים, אם כי לכאורה לא רלוונטיים. הדבר התברר במהירות באוגוסט 2017, כאשר עתיד האנדרטאות המפארות את אלה שהתקוממו נגד האיחוד והגנו על העבדות במהלך מלחמת האזרחים של אמריק, הפך למוקד של דיון אינטנסיבי בארצות הברית. בשארלוטסוויל, וירג’יניה, החלו המפגינים למחות נגד הסרת פסל של הקונפדרציה ושרו: “יהודים לא יחליפו אותנו”. כאשר שאל העיתונאי אלספת ריב מדוע, ענו לו כי העיר “מנוהלת על ידי קומוניסטים יהודים”.

כשהאשמות כנגד וינשטיין פורסמו על ידי ה”ניו-יורק טיימס” באוקטובר 2017, הוא הוכנס במהירות על ידי הימין הקיצוני למשבצת של הנציג של “אויב הקונספירציה הנצחי” של החברה האמריקנית כולה. דוד דיוק, לשעבר ראש קו-קלוקס קלן, כתב באתר האינטרנט שלו כי “סיפורו של הארווי ויינשטיין … הוא מקרה בוחן באופי ההרסני של השליטה היהודית בענפי המדיה והתרבות שלנו”.

“שנאה בת זמנינו…”

בתגובה לדברים זו, העירה האמה גרין בחריפות כיצד “עמידותם של השקרים האנטישמיים והקלות שבה הם מחליקים בכל צורות הקנאות, הם תזכורת מצמררת לכך ששנאה בתקופתנו מתחרזת עם ההיסטוריה וטענות אנטישמיות נצחיות”.

כפי שניתן לראות קיימת סכנה ממשית בעליית בפשעי השנאה האנטישמיים. למבט מיוחד זה על היה תמיד פוטנציאל להפוך את שנאת היהודים לרדיפה האמיתית כנגד היהודים. לנוכח עלייה ניכרת של אירועים אנטישמיים שנרשמו בשנת 2017, אנו מתמודדים עכשיו עם הרעיון מטריד כי קנאות זו הופכת למשהו “נורמלי”.

כך למשל, הקונגרס היהודי האירופי הביע “חששות כבדים” מעליית המעשים האנטישמיים בפולין תחת שלטון הימין, שזכה בבחירות לפרלמנט לשנת 2015 ברוב מוחלט. לדבריהם, הממשלה “סוגרת … תקשורת עם הנציגים הרשמיים של הקהילה היהודית”. כמו כן הייתה “התפשטות” של סיסמאות פאשיסטיות ודברים מטרידים במדיה החברתית והטלוויזיה, כמו גם הצגת דגלים לאומנים … בטקסים ממלכתיים”.

בתגובה לחששות אלה, ייערך בשנת 2018 סקר בנושא האנטישמיות באיחוד האירופי, על ידי הסוכנות האירופית לזכויות יסוד. מנהל הסוכנות, מיכאל או’פלהרטי, העיר, נכון, כי “האנטישמיות נותרה דאגה חמורה בכל רחבי אירופה, למרות מאמצים חוזרים ונשנים להשריש את הדעות הקדומות הישנות”.

בהתחשב בשורשים ההיסטוריים העמוקים של התופעה, קל להיות פסימי לגבי האפשרות של מאמץ נוסף “לחסל אותה”. אך מודעות היסטורית לטבעה של האנטישמיות עשויה להיות בעלת ברית חזקה למי שיאתגר דעות קדומות. ההעלבות הקדומות והלעוסות עשויות להתאחד בתוך לבוש מודרני, אך יש להאשים גם את הטענות לגבי “שדולות” על מה שהן: גיוס של שפה עתיקה ואידיאולוגיה של שנאה שאין לה מקום בימינו.

Gervase Phillips, מרצה בכיר בהיסטוריה, אוניברסיטת מנצ’סטר מטרופולין