LOADING

Type to search

מאמרים

האיחוד האירופי אינו מסוגל להילחם ביעילות באנטישמיות

Share
מקור: BESA Center

מאת ד”ר מנפרד גרסטנפלד  (Dr. Manfred Gerstenfeld)

הסיבות הביצועיות העיקריות הן היעדר הגדרה של האנטישמיות ומחסור בנתונים משווים אודות אירועים במדינות החברות באיחוד האירופי. סיבות מבניות הן אי-רצונו של האיחוד האירופי להודות בכך שהאנטישמיות היא חלק מהתרבות האירופית, ואי-יכולתה להסית נגד ישראל ובו זמנית להילחם באנטישמיות. הפער בין מילותיהם של מנהיגי האיחוד האירופי אודות כוונתם להילחם באנטישמיות לבין הצורך לפעול נגדה עודו נותר כביר.

חל גידול דרמטי באנטישמיות מתחילת המאה במדינות רבות באיחוד האירופי. לעתים תכופות, מנהיגים אירופיים טוענים כי ישנה בעיה כבירה שיש להילחם בה.  בדצמבר 2017, הסגן הראשון ליו”ר נציבות האיחוד האירופי, פרנס טימרמנס (Frans Timmermans) אמר כי האנטישמיות “נורמלה באופן מטריד באירופה, ואילו המעוניינים להגן על ערכים נוצריים צריכים לשמור היטב מרחק ממנה”. עם זאת, כאשר האיחוד האירופי מינה מתאמת למאבק באנטישמיות בשנת 2015, המשאבים שניתנו לה היו מזעריים.

יו”ר הנציבות האירופית, ז’אן קלוד ג’נקר אמר (Jean-Claude Juncker) אמר ב-27 בינואר 2019, ביום הזיכרון הבינלאומי לשואה: “אנו לא נסבול כל צורה של אנטישמיות, החל בשיח השנאה היומיומי, באינטרנט או מחוצה לו, ועד התקפות פיזיות. הנציבות האירופית עובדת יד ביד עם כל המדינות החברות באיחוד האירופי כדי להילחם באיום הזה ומבטיחה את בטחונן של הקהילות היהודיות באירופה. האיחוד שלנו נבנה על אפר השואה. זיכרון השואה ומלחמה באנטישמיות מחובתנו כלפי הקהילה היהודית והכרחיים להגנה על ערכינו האירופיים המשותפים”.

בערך באותו זמן, האחראית על מדיניות החוץ של האיחוד האירופי, פדריקה מוגריני (Federica Mogherini) אמרה כי “האיחוד האירופי תמיד היה ותמיד יישאר מחויב נגד כל צורה של אנטישמיות, כולל ניסיונות למחול, להצדיק או לעשות בנליזציה של השואה”.

בינואר 2019, הנציבה לענייני משפט, צרכנות ושיוויון מגדרי של האיחוד האירופי, ורה יורובה (Vera Yourova), אמרה: “העובדה שתשעה מתוך עשרה יהודים באירופה כיום שוב מבחינים בעלייה באנטישמיות, כפי שעלה לאחרונה בסקר של הסוכנות לזכויות יסוד (FRA), היא בושה לאירופה”. היא מנתה ארבעה תחומים שבאמצעותם נציבות האיחוד האירופי תעבוד על מנת להילחם בה: 1) ביטחונן של הקהילות היהודיות ומבני הקהילה שלהן; 2) חינוך וזיכרון השואה; 3) הגברת העירונות לאנטישמיות כבעיה על ידי שימוש בהגדרת IHRA ועל ידי איסוף נתונים טוב יותר אודות אירועים מדווחים; ו- 4) תמיכה בהתפתחותן של אסטרטגיות לאומיות.

הדבר עשוי להישמע מבטיח למי שאינו מעודכן. עם זאת, זהו מעט מדי ומאוחר מדי. יורובה ציינה כי תנאי מוקדם למלחמה באנטישמיות הוא קביעתה של הגדרה מקובלת. המועמדת הטובה ביותר היא ההגדרה לאנטישמיות אשר נהגתה על ידי הברית הבינלאומי לזיכרון השואה (IHRA). ירובה אמרה כי היא מקבלת את ההגדרה הזו בשנת 2017, כבסיס לעבודה על מלחמה נגד האנטישמיות. הכל טוב ויפה, אך מתעוררת שאלה חשובה: מדוע רק הנציבה היחידה הזו באיחוד האירופי אימצה את ההגדרה של IHRA ולא הנציבות האירופית כולה?

ההגדרה של IHRA התקבלה לשימוש פנימי בקרב שבע מדינות באיחוד האירופי: הממלכה המאוחדת, גרמניה, אוסטריה, ליטא, סלובקיה, רומניה ובולגריה. כאשר ההגדרה התקבלה על ידי ה-IHRA במאי 2016, נדרש אישור של כל חברי הארגון. בין אלה, נמנה רובן הגדול של המדינות החברות באיחוד האירופי.

נקודה חשובה בהרבה ממאבקו של האיחוד האירופי נגד האנטישמיות בעשורים האחרונים היא ההגירה המסיבית של אנטישמים ממדינות מוסלמיות, שבהן אחוזי האזרחים האנטישמיים בין הגבוהים בעולם. בין מיליוני המהגרים האלה, אחוזי האנטישמיים הוא גם גדול בהרבה מאשר בקרב אירופים ילידיים.

הנציבות האירופית אינה טוענת לתמימות בנושא זה. פריץ בולקשטיין (Frits Bolkestein) היה הנציב ההולנדי של האיחוד האירופי משנת 1999 עד שנת 2004. הוא אמר לי לפני יותר מ-10 שנים, “אני ניסיתי פעמיים להעלות את הבעיה של החברה הרב-תרבותית ושל הסיכונים הטמונים בהגירה המוסלמית הבלתי-מוגבלת. עמיתיי… לא רצו לדון בכך. אמרתי לאחד הנציבים שהם כמעט החשיבו אותי לגזען. הוא ענה: “עזוב את המילה “כמעט”. ”

בינואר 2019, הנציבות האירופית פרסמה ב-Eurobarometer 484 מחקר שכותרתו “תפיסות של אנטישמיות” (Perceptions of Antisemitism) מחקר זה מכיל נתונים אודות תפיסות של אנטישמיות בקרב אזרחים מכל המדינות החברות. המחקרים מצאו כי 50 אחוזים מהעונים חושבים שאנטישמיות היא בעיה במדינתם. אלה כוללים 15 אחוזים הרואים בכך בעיה חשובה מאוד. ישנו, עם זאת, פער ענק בין עירנות לאנטישמיות ומלחמה בה.

סיבה ביצועית חשובה נוספת מדוע האיחוד האירופי אינו מסוגל להילחם בבעיה המחמירה הזו היא כי אין בידה סטנדרטים משותפים לגבי אירועים. ישנו צורך בסטטיסטיקות אמינות אודות אירועים בהתאם לקריטריונים משותפים. ישנן אפילו מדינות שאינן מספקות נתונים סטטיסטיים כלל. ממילותיה של יורובה, ניתן לראות כי לאחר יותר מ-18 שנה של עלייה גדולה מאוד באנטישמיות, אוסף הנתונים האחידים אודות אירועים באיחוד האירופי עודו נותר מעבר לאופק.

מעבר לסיבות ביצועיות, ישנם שני גורמים מבניים המונעים מהאיחוד האירופי את היכולת להילחם בצורה יעילה נגד האנטישמיות. כמעט איש באירופה שאינו יהודי העז לומר את האמת: אנטישמיות היא חלק אינטגרלי מהתרבות האירופית. ההיסטוריה של רבות מן המדינות בחברות באיחוד האירופי מתאפיינת הרבה יותר באנטישמיות השזורה בקרביהן מאשר על בדמוקרטיה.

אנטישמיות היא תופעה בת מאות רבות של שנים. בעוד שהיו לה עליות ומורדות, היא מעולם לא נעלמה במדינות האירופיות האלה. היא ישנה הרבה יותר מהערכים והדמוקרטיה שהאיחוד האירופי רואה בהם ערכי יסוד: כבוד האדם, זכויות אדם, חירות, דמוקרטיה, שוויון ושלטון החוק.

על מנת להילחם באנטישמיות, על האיחוד האירופי להודות בכך באופן גלוי לב. פירושו כי עליו להזמין מאנשי אשכולות אמיתיים – ולא ממעלימי ומלביני אנטישמיות – מחקרים מעמידים אודות פירושם של אספקטים מושרשים של אנטישמיות בתרבות האירופית וכיצד אלה מקודמים. יש לכלול בכך מחקרים אשר יבדקו את מידת הסכמתם של האזרחים עם סטראוטיפים אודות יהודים והאשמות אנטישמיות נגדם. יש לערוך גם מחקרים אודות התפשטותה של המילה “יהודי” כמילת גנאי במדינות רבות, הדרך בה יהודים מוצגים בספרי לימוד, וכך הלאה.

ישנה סיבה מבנית חשובה נוספת מדוע האיחוד האירופי אינו מסוגל להיאבק ביעילות באנטישמיות. בלתי-אפשרי גם להסית נגד ישראל – המדינה היחידה בעולם עם רוב יהודי – ולהילחם באנטישמיות. הואיל וזוהי המציאות, הופך לברור מדוע האיחוד האירופי אינו יכול לקבל או אינו מקבל בפועל את ההגדרה של ה-IHRA לאנטישמיות, אשר בין היתר מצוין בה כי בידודה של ישראל תוך בידולה הוא מעשה אנטישמי.

האיחוד האירופי בפועל כן מבודד ומבדל את ישראל. לדוגמה, האיחוד החליט לתייג סחורות מיהודה ושומרון אך לא עשתה כן לגבי סחורות מטריטוריות כלשהן הכבושות על ידי מגוון מדינות אחרות.

כפי שציינו המשפטנים אבי בל (Avi Bell) ויוג’ין קונטורוביץ’ (Eugene Kontorovitch): “לאיחוד האירופי אין סט כללים כוללני להתעסקות עם השטחים הכבושים, ההתנחלויות או מערכי מנהל טריטוריאליים שחוקיותם אינה מוכרת על ידי האיחוד האירופי. במקום זאת, לאיחוד האירופי יש הגבלות מיוחדות נגד ישראל”. המשרד לאסטרטגיה של ישראל אף פרסם נתונים אודות העברת כספים על ידי האיחוד האירופי לארגוני חרם ישראליים.

העצרת הכללית של האו”ם מבצעת פעולה אנטישמית בכל פעם שהיא מבודדת ומבדלת את ישראל לצורך הרשעתה, כמו שהיא עושה באינספור החלטות. לו היו נאספים נתונים אודות רישומי ההצבעה של מדינות רבות החברות באיחוד האירופי על ההחלטות האלה, השתתפותם הניכרת בתהליך אנטישמי זה הופכת לברורה.

על מנת שהאיחוד האירופי יילחם באנטישמיות, עליה קודם כל להסכים שהבעיה מושרשת עמוק בתרבותה ועליה גם לשנות את ההטייה שבגישתה כלפי ישראל. משם, הדרך להילחם באנטישמיות באופן יעיל עודה מפרכת וארוכה, בפרט משום שאין אינדיקציה לכך שהאיחוד האירופי מעוניין להודות בגלוי במציאות. ככזה, הפער בין מילותיהם של מנהיגי האיחוד לבין הצורך לנקוט בפעולה עודו כביר.

ד”ר מנפרד גרשטנפלד הוא עמית מחקר בכיר במרכז BESA ולשעבר יו”ר ועדת ההיגוי של המרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה. הוא מתמחה ביחסים בין ישראל לבין מערב אירופה, אנטישמיות ואנטי-ציונות, וחיבר את הספר “The War of Million Cuts”.