LOADING

Type to search

מאמרים

האנטישמיות התפשטה בעולם האסלאמי כמו סרטן

Share
מקור: The Washington Post

מאת פאריד זקאריה (Fareed Zakaria)

בשבועות האחרונים, תשומת הלב הציבורית הופנתה לעבר שתי חברות קונגרס דמוקרטיות טריות, אילהן עומאר (Ilhan Omar) ורשידה טלייב (Rashida Tlaib), מוסלמיות השתיים, אשר כבר הביעו בעבר דברי ביקורת על ישראל ועל תומכיהם האמריקנים הנלהבים.

הציוצים שלהן בטוויטר תוארו על ידי אישים מסוימים לא כביקורות גרידא על ישראל, אלא כראיה לאנטישמיות הגואה בשמאל החדש.

איני יודע מה בלבן של שתי חברות הקונגרס.

אך אני סבור כי מוסלמים בפרט אמורים להיות להיות מאוד מחושבים ומהורהרים בבואם לדון בסוגיות האלה, משום שהאנטישמיות התפשטה בעולם המוסלמי כמו סרטן. (עומאר וטלייב אינן נושאות באחריות על כך בשום דרך, כמובן, אך הן אמורות להיות מודעות לאווירה הארסית הזו).

בשנת 2014, הליגה נגד ההשמצה ערכה סקר ביותר מ-100 מדינות ובו נבדקו גישות כלפי יהודים ונמצא כי האנטישמיות רווחת יותר פי שתיים יותר בקרב מוסלמים מאשר בקרב נוצרים, למרות שהיא נפוצה בהרבה במזרח התיכון מאשר ביבשות אמריקה.

לעתים היא נהגה לחרוג באופן טראגי מבעד לעולם הרגשות והתחושות, ולבשה צורה של מתקפות טרור נגד יהודים, ואפילו נגד ילדים, במדינות כמו צרפת.

אנשים עלולים להיות מופתעים לדעת כי לא כך היה תמיד. למעשה, לאורך רוב ההיסטוריה, המזרח התיכון המוסלמי הסביר פנים ליהודים, כאשר אירופה הנוצרית מצדה הרגה וגירשה אותם. ההיסטוריון הגדול ברנרד לואיס (Bernard Lewis) אמר לי פעם, “אנשים בדרך כלל מציינים את העובדה כי בסוף שנות ה-40 ובשנות ה-50, מאות אלפי יהודים נמלטו ממדינות ערב. הם לעתים נדירות שואלים מדוע כל כך הרבה יהודים חיו בארצות האלה מלכתחילה”.

בספרו החשוב, המקורי ורב ההשפעה, “היהודים של האסלאם”, לואיס מציין כי בימי הביניים, כאשר פולמוסים נגד היהודים היו דבר שבשגרה, הם היו תופעה נדירה בעולם האסלאמי. במאות הראשונות של השלטון האסלאמי, הוא כתב, היה “סוג של סימביוזה בין יהודים לבין שכניהם אשר לא הייתה לה אח ורע בעולם המערבי מהתקופה ההלניסטית לעידנים המודרניים. ליהודים ומוסלמים היו קשרים נרחבים והדוקים אשר היו כרוכים חיי שיתוף הן חברתיים והן אינטלקטואליים, שיתוף פעולה, התמזגות, ואפילו יחסי חברות אישיים”.

אין להפריז בסטטוס של היהודים באותם זמנים, שכן הם היו אזרחים מדרגה שנייה – אך הייתה סובלנות כלפיהם וזכו לעידוד במידה רבה בהרבה בחברות המוסלמיות מאשר בחברות הנוצריות.

דברים החלו להשתנות בעולם המוסלמי רק בשלהי המאה ה-19 כאשר, לדברי לואיס, “כתוצאה ישירה מהשפעה אירופית, הופיעו בקרב מוסלמים תנועות אשר לראשונה ניתן היה לכנותן באופן לגיטימי תנועות אנטישמיות”.

מוסלמים חששו שהבריטים, אשר הגיעו כדי לשלוט ברוב המזרח התיכון, היטיבו עם קהילות קטנות שאינן מוסלמיות, בפרט עם היהודים. מוסלמים החלו לייבא מליצות אנטישמיות אירופיות דוגמת המושג עלילת דם, וכן החלו להיות מתורגמים כתבים אנטישמיים ארסיים לערבית, וביניהם החיבור האנטישמי “הפרוטוקולים של זקני ציון” הידוע לשמצה.

האירוע אשר המריץ ודרבן ביתר שאת את הגישות האלה מצד המוסלמים היו הקמתה של מדינת ישראל בשנת 1948 והחלטתם של המנהיגים הערביים להביסה. בקנאותם בדה-לגיטימציה של המדינה היהודית, אישים כמו נשיא מצרים גמאל עבד אל נאצר קידמו את כל סוגי הספרות והרטוריקה האנטישמיות.

מדינות ערביות הפכו למכונות תעמולה כבירות ממדים לאנטישמיות, ושטפו את מוחם של דורות מבני עמן ברעיונות הנתעבים ביותר אודות יהודים. אפילו נשיא סוריה החילוני כביכול, בשאר אל-אסד , הצהיר בשנת 2001 כי ישראלים “מנסים להרוג את כל ערכיהן של הדתות הקדושות, באותה המנטליות אשר הביאה לבגידתו ועינויו של ישו הנוצרי, באותה הדרך שבה הם ניסו לבגוד בנביא מוחמד”.

מדינות דתיות דוגמת ערב הסעודית היו רעות באותה המידה, אם לא אפילו גרועות יותר.

לעשורים ארוכים של תעמולה במימון מדינה הייתה השפעה ניכרת. האנטישמיות היא כיום השיח השגרתי באוכלוסיות מוסלמיות במזרח התיכון, ואף מעבר לו. בעוד שכמה ממשלות ערביות חזרו בהן מקידומה הפעיל של השנאה, הנזק כבר נעשה.

יש לאפשר ביקורת על ישראל. כפי שכתב פיטר ביינהרט (Peter Beinhart), “יסודן של שתי מערכות משפט באותה הטריטוריה, אחת ליהודים ואחת לפלסטינים, כמו שישראל עושה בגדה המערבית, היא קנאות…. וזה נמשך יותר מחצי מאה”.

יש לאפשר לדבר אודות השפעתו העצומה של הוועד האמריקני-ישראלי לענייני ציבור (איפ”ק).

אני זוכר סנטורים אשר הביעו בפומבי את דאגתם מכך שאם יתמכו בעסקת הגרעין עם איראן, הם יהוו מטרה מבחינתה של איפ”ק. (כמובן, כך גם לגבי קבוצות לוביסטיות אחרות, וזוהי אינה הסיבה היחידה שסנטורים הצביעו נגד העסקה).

אלה הן סוגיות לגיטימיות שבהן יש לדון באמריקה, ממש כמו בישראל.

למרבה הצער, בשל אופן ניסוחה של הסוגיה כפי שנהגו לעתים לנסח אותה שתי חברות הקונגרס, הן בזבזו הזדמנות לקדם את השיח החשוב הזה.

פאריד זקאריה (Fareed Zakaria) מארח ברשת CNN את התכנית “Fareed Zakaria GPS”, ומופיע באופן סדיר בתכניות אירוח כגון “This Week” ברשת ABC ו”Meet The Press” ברשת NBC. הוא היה עורך כללי ב-Time Magazine משנת 2010, ובילה 10 שנים כעורך המהדורות הזרות של השבועון Newsweek. הוא בעל טור (ועמית בינלאומי) בעיתון הוושינגטון פוסט. הוא מחבר הספר “The Post-American World” (“העולם לאחר אמריקה”).