LOADING

Type to search

מאמרים

באופן מפתיע בולט הדמיון בין ביטויי האנטישמיות של תנועות הימין והשמאל הקיצוני

Share
מקור: saloona

מאת איה בן נפתלי, מנכ”ל משואה המכון הבינלאומי ללימודי השואה

“השנאה המתחילה ביהודים לעולם לא נגמרת ביהודים”, קבע הרב לורד יונתן זקס, רבה הראשי של יהדות בריטניה במשך 22 שנים, בהרצאה במוזיאון השואה בוושינגטון ב-2014, בה עמד על כך כי אפליה אנטישמית ופשעי שנאה כלפי יהודים, מהווים אות אזהרה לעצם קיומה של כל חברה חופשית וליברלית.

רעיון זה ראוי שיעמוד לנגד עינינו לקראת יום הזיכרון הבינלאומי לשואה. להבדיל מיום הזיכרון לשואה ולגבורה וליום הקדיש הכללי (10 בטבת) המזמנים רגעי התייחדות עם זכר ששת המיליונים, חשוב שיום זה יהיה מוקדש מדי שנה בשנה לחשיבה ביקורתית ולברור המשמעויות האקטואליות של זיכרון השואה. אירועי השואה מעמידים בפני הדורות שאחריה שאלות נכבדות על ערכי הליבה שלנו כישראלים, כיהודים וכבני אדם.

בעשורים הראשונים שלאחר מלחמת העולם השנייה והשואה, דומה היה, שהזוועות שהלכו ונחשפו לעין כל במהלך משפטי נירנברג (1946), יהוו לעד בלם בפני כל ביטוי של גזענות ואנטישמיות. מדינות רבות יזמו חקיקה שנועדה למנוע כל פעילות של שרידי הימין הקיצוני, וכל סממן של תעמולה גזענית ואנטישמית במרחב הציבורי. אלא שבשנים האחרונות עולות תנועות קיצוניות הבולטות במרחב הציבורי שצוברות תאוצה, חסרת מעצורים בעיקר באמצעות האינטרנט. תנועות ומפלגות שהיו במחצית השנייה של המאה ה-20 בשולי החברה, הולכות ותופסות את מרכז השיח הציבורי, ולעיתים אף זוכות ללגיטימציה בחברה ובפוליטיקה באירופה ובארצות הברית.

באופן מפתיע בולט הדמיון בין ביטויי האנטישמיות של תנועות הימין והשמאל הקיצוניות. בהפגנות של הימין הקיצוני חוזרות ונשנות סיסמאות המבטאות הומופוביה, שנאת זרים, אנטישמיות והכחשת שואה. על רקע משבר ההגירה הגדולה ועליית הימין הלאומני נסדק הטאבו החברתי כנגד גילויי גזענות ואנטישמיות. אנו עדים להתעוררות של קבוצות ניאו-נאציות רבות, אשר מונות רבבות פעילים הנותנים ביטוי גלוי ובוטה לאנטישמיות ולרגשות זעם כנגד מיעוטים שונים. מתוכם מהדהדת גזענות קלאסית הדוגלת בעליונותו של “הגזע הלבן”. התעמולה של חלק מקבוצות השמאל במערב משתמשת בדימויים הלקוחים מן האנטישמיות הקלאסית. הישראלים מוכפשים כאימפריאליסטים, כגזענים וכדוגלים בהתפשטות ובהתרחבות, תוך כדי יצירת  השוואה בין “מדיניות הכיבוש הישראלית” לבין הנאציזם. בניגוד לביקורת לגיטימית על מדינת ישראל, הרי שהדה-לגיטימציה של ישראל, ושלילת זכות קיומה מובילות גם לקו אנטישמי השולל את הזכות של העם היהודי לריבונות מדינית ומכאן הדרך לאנטישמיות גורפת קצר ביותר.

בתוך אלה השימוש בתיאוריות הקונספירציה (“הקשר היהודי העולמי”) לא רק שלא חלפו, אלא אף הוחרפו במאה ה-21 נוכח משברים בינלאומיים בתחומי הכלכלה, הפוליטיקה והחרפת הטרור, והן מתאימות את עצמן לנסיבות המשתנות. כוחם הסמוי, המדומה, של היהודים, כפי שהוא בא לידי ביטוי ב”פרוטוקולים של זקני ציון”, ממשיך לסנוור אנטישמים בכל רחבי העולם, בין אם הם ימניים או שמאליים, פונדמנטליסטים דתיים או חילוניים, בין אם הם מתגוררים במערב, במזרח או בעולם השלישי. לשיאו הגיע רעיון הקשר היהודי בהתייחסות לאירועי הטרור.

מחקרים מראים כי קיים מתאם ברור בין אנטישמיות לחוסר סובלנות וגילויי שנאה כלפי קבוצות אחרות באוכלוסייה: גזענות, איסלאמופוביה, שנאת זרים (קסנופוביה), שנאת מהגרים, הומופוביה וכד. דפוסי השנאה לקבוצות מיעוט שונות קשורים זה לזה, הם מבוססים על אידאולוגיה של חוסר שוויון, יש להם מנבאים דומים ואף תוצאות דומות. במדינות בהן קיימת רמה גבוהה של אנטישמיות נמצא במקביל גם שיעור גבוה של ביטויי שנאה כלפי קבוצות מיעוט אחרות. יתר על-כן, התברר כי רמות השנאה לקבוצות ההשתייכות השונות היו ביחס הפוך לשיעור נוכחותם של יהודים ושל זרים באותן מדינות, כך למשל מדדי השנאה בפולין ובהונגריה היו גבוהים מאד ביחס למדדים המקבילים בהולנד.

חוסר סובלנות הינו איום על לכידותן של חברות פלוראליסטיות ודמוקרטיות בעולם המערבי כולו, כמו-גם על החברה הישראלית של ראשית המאה ה-21.