LOADING

Type to search

ארצות הברית מאמרים

שחיתות, שנאה ואנטישמיות: מאחורי הקלעים של תנועת ‘מצעד הנשים’

Share
מקור: Commentary

בעוד חודש בדיוק מהיום, נשים מכל רחבי ארה”ב יצעדו שוב ברחובות וושינגטון הבירה כדי למחות נגד…ובכן, לא ברור עדיין נגד מה בדיוק. מה שכן ברור שמצעד הנשים השנתי, שיצא לדרך בשערי הבית הלבן, יהיה מלא בשונאי ושונאות טראמפ.

אך למרות שמארגנות המצעד קבעו את ההאשטג #WomensWave כמחווה להצלחה של נשים דמוקרטיות בבחירות האמצע האחרונות, דווקא ארגון ‘מצעד הנשים’ בעצמו ספג לאחרונה מכה אנושה.

כפי שנחשף בתחקיר עמוק ומקיף שערך כתב העת Tablet, הנהגת הארגון עסקה בשנתיים האחרונות בעיקר בהתחמקות משאלות על התנהלותה הכספית וטיהור השורות מאנשים שנרתעו מהקו הקיצוני שהובילה, וכל זאת בזמן שהיא מחבקת בחום מפיצי שנאה כמו לואיס פרחאן.

כמיטב המסורת של ארגונים קיצוניים, גם ב’מצעד הנשים’ נהנים לפזר ערפל בכל הקשור לתנועה ומטרותיה. באתר הרשמי של הארגון נכתב כי משימות התנועה כוללות “צדק מגדרי, צדק גזעי, צדק כלכלי וצדק סביבתי”. משימות אלו, כך נטען, נעשות בשם “כל הנשים – כולל נשים שחורות, נשים ילידיות, נשים עניות, נשים מהגרות, נשים בעלות מוגבלויות, נשים מוסלמיות, ולהט”ביות”. ארבעת המנהיגות המובילות של הארגון הן לינדה סרסור, טאמיקה מאלורי, כרמן פרז ובוב בלאנד. מה הוא החיסרון הבולט בחזון הצדק המגדרי ובהרכב המנהיגות? נשים יהודיות.

זה לא אמור להפתיע כל מי שעקב אחרי הקריירה של לינדה סרסור, אמריקנית ממוצא פלסטיני ופעילה פוליטית מקצועית שבמשך שנים הפיצה שנאה ברשתות החברתיות. “אין דבר מבחיל יותר מאשר הציונות”, כתבה למשל לפני מספר שנים. עוד טענה (בניגוד מוחלט לסטטיסטיקות על פשעי שנאה) כי “בזמן שאנטישמיות היא תופעה שמשפיעה על יהודים אמריקנים, היא שונה מגזענות נגד שחורים או איסלומופוביה כי היא אינה שיטתית”.

חברתה להנהגה טאמיקה מאלורי (ששיבחה בין השאר את פידל קסטרו, עבריין שרצח שוטר וביל קוסבי) היא אחת המגנות הבולטות של המטיף האנטישמי לואיס פרחאן. באחת התמונות שפרסמה איתו היא נראית מחייכת לצד הכיתוב: “תודה לאל על האיש הזה”. גם כרמן פרז אמרה בעבר כי פרחאן “אומר את האמת ונלחם נגד המשטר המדכא”. עכשיו תארו לכם פעיל ימני בולט שהיה מפרסם תמונות שלו עם גזען קנאי שמשבח את היטלר כ”אדם ענק” וקורא ליהודים “טרמיטים”.

אין פלא אפוא (כפי שנחשף ב-Tablet) שכבר במפגש הראשון של הנהגת תנועת ‘מצעד הנשים’, פרז ומאלורי קבעו ש”העם היהודי נושא באחריות קולקטיבית מיוחדת לניצול של שחורים ולטינים”. מקור נוסף בתחקיר סיפר כי מנהיגות הארגון אף טענו כי “יהודים היו ממובילי הסחר בעבדים באמריקה”.

אחת הטענות הוותיקות של פעילות פמיניסטיות היא שתאגידים ועסקים גדולים צריכים לכלול יותר נשים מכיוון שזה יהפוך אותם לאחראיים ומוסריים יותר. יותר נשים, כך נטען, מביאות מגוון דעות רחב יותר שאמור להיטיב עם העסקים. נראה שתפיסה הזו נשכחה לחלוטין כאשר מדובר על נשים יהודיות ב’מצעד הנשים’.

בנוסף לכך, מנהיגות ‘מצעד הנשים’ ניהלו את הפעילות הפוליטית שלהן בחוסר שקיפות מדהים בכל הנוגע למעמד המשפטי והכספי של הארגון. היכן כל הרווחים ממכירות החולצות? מי אחראי על המיליונים שגויסו בתרומות? מדוע הסניפים המקומיים לא מקבלים בכלל כסף לעומת המשכורות השמנות של המנהיגות, ולמה הארגון התעכב כל כך בהגשת מסמכים למס הכנסה? הבלבול והדאגה לגבי ההתנהלות הכספית של התנועה הוביל רבים מפעיליה ופעילותיה לקרוא להחלפת ההנהגה.

אותן מנהיגות הדגימו גם התגוננות כמעט פתולוגית כאשר עומתו עם טענות לגבי התנהגותן. כאשר ה’ניו יורק טיימס’ פרסם טור דעה תקיף מאת העורכת בארי וויס שביקרה את העמדות הקיצוניות של הנהגת התנועה, בוב בלאנד הגיבה וקראה לה “סנגורית של הסטטוס-קוו, אידאולוגיה גזענית והפטריארכיה הלבנה הלאומנית”. לאחר פרסום התחקיר ב-Tablet, ‘מצעד הנשים’ שכר חברת יחסי ציבור ששלחה סדרה של הודעות דואר אלקטרוני ביזאריות לעיתונאים ששיתפו את הסיפור, בהן נרמז שכתב העת עומד לתקן את העובדות בתחקיר.

הסערה שעורר התחקיר של Tablet על סרסור וחברותיה האנטישמיות ב’מצעד הנשים’ היא סימן מעודד לכך שאולי הגזענות-כבדרך-אגב הנפוצה בשורות השמאל, לא תתקבל יותר ביחס סלחני (בדומה למה שמתרחש כיום במפלגת הלייבור הבריטית ומנהיגה ג’רמי קורבין). המסר לכל מי שרוצה להיות לינדה סרסור כשתהייה גדולה הוא: ציוצי העבר שלכם תמיד יחזרו לרדוף אתכם.

יתכן שזהו גם סימן אירוני להתקדמות שעשו נשים. מנהיגות פמיניסטיות סיפרו לנו במשך שנים שאם רק חברי הפטריארכיה היו נותנים להן הזדמנות, הן היו מוכיחות עד כמה הן מנהיגות מוצלחות הרבה יותר מגברים. מקרים כמו של ‘מצעד הנשים’ מראים כי במקום זאת, מנהיגות הארגון מוכיחות את עצמן ככושלות ומושחתות לא פחות מגברים.

הקריסה של ‘מצעד הנשים’ צריכה לשמש גם כתמרור אזהרה לסכנות הקיימות בסוג מסוים של פעילות ‘חברתית’ ופוליטית מקצועית. אנשים לרוב מוטרדים כאשר קמה מחאה גדולה ללא מנהיגים. הם חוששים שההמון הפופוליסטי, ללא מנהיג שיכוון אותו, יתדרדר במהרה לקיצוניות ואלימות.

אבל מה עושים כאשר השנאה מגיעה דווקא מהמנהיג? במקרה הזה נוצר תהליך הרסני לא פחות, בו נעשה שימוש בכוח של המנהיג כדי לכסות על שורת פעולות ורעיונות קיצוניים להם אין בוודאי מקום בתנועה שחרתה על דגלה את ה”צדק”.

מנהיגות ‘מצעד הנשים’ אוהבות להציג את עצמן כממשיכות הדרך של מרטין לותר קינג התנועה לזכויות האזרח – רעיונות של שוויון וצדק לכל. אך ככל שנחשפת השנאה, החיבה לאנטישמים והאתיקה המפוקפקת, הן מתגלות כיותר ויותר קרובות ל”פטריארכיה הלבנה הלאומנית” אותה הן מגנות.

אחוות נשים יכולה להיות דבר עוצמתי מאוד, אבל מנהיגות ‘מצעד הנשים’ הזכירו לנו שיעור חשוב מאוד על עוצמה מוחלטת: בסופו של דבר היא גם משחיתה באופן מוחלט.


ד”ר קריסטין רוזן היא עורכת וסופרת העוסקת בנושאי תרבות ותקשורת. הטור התפרסם לראשונה בכתב העת Commentary.