LOADING

Type to search

גרמניה מחקרים

מחקר: הרבה מורים אינם מסוגלים לזהות אנטישמיות

Share
מקור: idw

תלמידים ומורים יהודים רבים בבתי ספר גרמנים אינם מתמודדים בגלוי, מתוך פחד, עם הזהות היהודית שלהם. ביצועה הגלוי של ההצדעה במועל יד וצלב הקרס, כמו גם מימרות בנוגע לגז ולהמתה בגז נראים כבר במידה רבה לא כטאבו. מורים בעלי תחושת מחויבות נותרים לעיתים קרובות לגמרי לבדם במערכה. מחקר חדש של מדענים בפרנקפורט בנוגע לאנטישמיות בבתי ספר מגיעה למסקנות מסוכנות ומדאיגות.

האנטישמיות  הפכה בעבר ליותר ויותר נגלֵית לעין במרחב הציבורי: התקפות חוזרות ונִשנות על ילדים ובני נוער יהודיים מראות, שקיימת בעיה גם בהרבה בתי ספר גרמנים. “הו, יהודי” הינה, 73 שנה לאחר השואה, מילת גנאי בה נעשה שימוש תדיר בחצרות בתי ספר ובחדרי כיתות. בנוסף לכך, שוררת בחדרי המורים לעיתים אי-ידיעה לגבי אנטישמיות בקֶרב תלמידים, או שמקֵלים ראש בנושא והופכים אותו לטריוויאלי, ולעיתים אפילו מקבלים אותו בסובלנות. לעומת זאת, פדגוגים אשר הפכו לרגישים לנושא –  מרגישים את עצמם לעיתים קרובות מאותגרים יתר על המידה, וכמצויים לבדם במערכה.

אלו הן מסקנות אחדות של המחקר העדכני “הפעם אל תעשה ביהודים פעולה!” של קבוצת עבודה סביב פרופסור יוליה ברנשטיין מאוניברסיטת פרנקפורט למדעים יישומיים (UAS). לצורך המחקר, ערכו המדענים, בכל רחבי גרמניה, במשך למעלה מ- 17 חודשים, כמעט 230 ראיונות ב- 171 בתי ספר. בזאת תושאלו תלמידים יהודיים, כמו גם ההורים והמורים שלהם, וגם אנשי מקצוע מתחום העבודה הסוציאלית ומארגוני חינוך והכשרה. בקִדמת החזית של המחקר הופיעה –  לראשונה, כך לדברי מחברים – הפרספקטיבה של האנשים הנוגעים לדבר, אבל הוא כלל, עם זאת, שחקנים שונים בזירת החינוך הבית-ספרי.

שלושה מוקדי בעיות של האנטישמיות בבתי ספר התגבשו לבסוף תוך כדי הצגת השאלות:

  1. על פי הטענה, אנטישמיות ביחס לישראל הפכה לנורמאלית, בקרב תלמידים ומורים כאחד. היא התגלתה כמה שקרוי “הביקורת על ישראל”, אשר טומנת בחובה לעיתים קרובות תוקפנות ושנאה כלפי יהודים. לדברי ברנשטיין, ישראל הופכת “ליהודייה שבין המדינות, עושים לה דֶמוֹניזציה, ואילו התלמידים היהודים שנואים כנציגיה של אותה המדינה”.
  2. על פי הטענה, אנטישמיות איננה נתפסת כתופעה מיוחדת במינה. לעיתים קרובות, היא הובנה שלא כהלכה כגזענות. נקודות המשותפות וההבדלים לעיתים קרובות לא הובנו.
  3. האנטישמיות הנוכחית מתבטאת ומתגלמת לעיתים קרובות בייחוסים לאנטישמיות הנאצית ולשואה. על פי הטענה, מסתמנת המשכיות ברורה באנטישמיות. “מימד השימוש במערכת הסמלים הנאצית בקֶרב בני נוער, וכן פנטזיות ההשמדה המופנות כלפי יהודים, תוך התייחסות ישירה לשואה –  הפתיעו אותנו”, אומרת ברנשטיין. ביצועה הגלוי של ההצדעה במועל יד וצלב הקרס, וכן מימרות בנוגע לגז ולהמתה בגז – במידה כבר אינם טאבו.

עבור ברנשטיין, המחקר איננו מצביע רק על מגמות מסוכנות בתחום הבית-ספרי. “בית הספר הינו מיקרוקוסמוס. תופעות של כלל החברה משתקפות במוסד הבית ספרי ובסביבה התרבותית של השחקנים בו, כמו מבעד לעדשה לוהטת. הדבר נכון גם ביחס לאנטישמיות” –  כך לדברי הסוציולוגית ברנשטיין. אנטישמיות איננה מתחילה רק כאשר תלמידים יהודיים מאוימים או חווים אלימות. “התקפות כאלו מהוות רק את הקצה בסולם המדורג של צורות ההבעה של האנטישמיות בבתי ספר”, היא מבהירה.

“תוצאות המחקרים שלנו מאמתות ומתעדות, כי ילדים ובני נוער יהודים מתעמתים בחיי היומיום בבית הספר עם אנטישמיות בצורות הופעה והבעה שונות”, מסכמת ברנשטיין. על פי הטענה, לא זו בלבד שהם חשופים לסטריאוטיפים, דעות קדומות וגידופים אנטישמיים שונות, “אלא שלעיתים קרובות הם גם חשופים לאווירה עוינות, אשר מקשה על העיסוק הגלוי והמובן מאליו בזהות היהודית שלהם, אם לא אפילו הופכת אותו לבלתי אפשרי”.

מבהיל במיוחד: ביטויי האנטישמיות והגידופים לא מגיעים באופן בלעדי מציבור התלמידים, אלא בחלק מהמקרים גם מצוותי המורים. הנוגעים לדבר נתקלו לעיתים קרובות בחוסר הבנה מצד חלקים מאנשי סגל ההוראה, והם נותרו בהתנסויות שלהם באנטישמיות, גם באִיומים ובהתקפות, לעיתים קרובות לבדם. התנסויות אלו חוזרות ומופיעות, על פי הדיווחים של המרואיינים, בסוגי בתי ספר, בכיתות שונות ברצף החינוכי ובמקומות שונים בכל רחבי גרמניה.

את התוצאות שלהם מקודדים המדענים במחקר שלהם משלוש פרספקטיבות: זו של התלמידים יהודיים, זו של המורים הלא יהודים, וזו של המורים היהודיים.

מנקודת ראותם של התלמידים, האנטישמיות בבתי ספר גרמנים הינה דבר נורמאלי, ולמשפטים כמו “הפעם אל תעשה כל פעולה ביהודים” או “אימא שלך בכל זאת יהודייה” –  הינם שכיחים ושימושיים. תלמידים יהודים חוו הערות “מתחת לחגורה”, סלידה דיפוזית, שנאה גלויה וגם אלימות. על פי הטענה, הצגה עצמית גלויה כיהודי בבית הספר טומנת בחובּה את הסכנה  – להיות חשוף להתקפות אנטישמיות. הדבר נע מחשיפה כיהודי – בימים הראשונים שלו בבית ספר חדש, הודבק לקורבן הנוגע לדבר פתק על הגב עם הכיתוב “יהודי”, ואיש לא הסב את תשומת ליבו לכך במשך כל יום הלימודים  – עבוֹר דרך אָקטים של דחייה מצד חברים ובדיחות על יהודים, וכלֵה בהתקפות פיזיות. על כן, תלמידים יהודים רבים לא התמודדו בגלוי עם הזהות היהודית שלהם, מתוך פחד מפני האנטישמיות. פעולות התעמרות וגידופים אנטישמיים הגיעו מצד קבוצות תלמידים בכל גיל ובכל סוג בית ספר. הקורבנות הנוגעים לדבר  נתקלו לעיתים קרובות בחוסר הבנה מצד אנשי סגל הוראה, ונותרו לעיתים קרובות לבדם עם ההתנסויות שלהם באנטישמיות, גם עם אִיומים והתקפות.

מהפרספקטיבה של המורים, ניתן היה לשחזר את תחומי הבעיות להלן: על פי הטענה, תיאוריות קונספירציה אנטישמיות הינן מאוד נפוצות בקֶרב התלמידים, ולמורים יש קשיים בהתמודדות עם הדבר. התפיסה הלא נכונה של מורים רבים, בדבר הֶיות האנטישמיות בעיה בלעדית של תלמידים מוסלמים  – מוליכה, בנוסף, לכך שהאנטישמיות של קבוצות אחרות לעיתים אינה מוצגת בבתי הספר, באופן הולם ומספיק, כבעיה. “אצל מורים, אשר נרתמים נגד אנטישמיות, בולט לעין, שלעיתים קרובות הם מאותגרים יתר על המידה. לעיתים קרובות גם חסרה להם הכשירוּת לביצוע התערבות מקצועית וכן התמיכה המבנית מצד המוסד הבית-ספרי”, כך לדברי ברנשטיין. בנוסף לכך, גם בדיווחים של אנשי סגל ההוראה עולה בבירור, שהם הפנימו בחלקם סטריאוטיפים והשקפות עולם אנטישמיים, ואפילו הכניסו את אלה לחדרי הכיתות. יתר על כן, התגלו על פי מחברי המחקר ליקויים בהצגת נושא הסכסוך במזרח התיכון במסגרת פעילות ההוראה, כמו גם בהתמודדות עם האנטישמיות המתייחסת לישראל. “בניגוד לכך, אנו גילינו, שהרבה מורים אינם רואים כל צורך בהשתלמות בתחום האנטישמיות, או לחילופין שהם אינם מנצלים בפועל הצעות להשתלמויות כאלו” – כך לדברי ברנשטיין.

הרבה מורים יהודים דיווחו בראיונות עם החוקרים, שהם, כיהודים דתיים המופיעים כך בגלוי  – סבלו מקיפוח מצד הנהלת בית הספר וגם מצד סגל ההוראה, בחלק מהמקרים אפילו התעמרות ועוינות. “הרבה אנשי סגל הוראה יהודים מציינים התמודדות גלויה עם הזהות היהודית שלהם כ”יציאה מוחצנת”  – Outing, כך לדברי ברנשטיין. “הרבה מהם רוצים, שזהותם היהודית לא תהיה ידועה בקרב אנשי סגל ההוראה ובקרב התלמידים”. על פי הטענה, גם מורים יהודים מתעמתים עם התעמרות ועוינות אנטישמית מצד התלמידים. אלו נעו מהעלבות עד לאִיומים. בחלק מהמקרים, עמיתים לעבודה הביעו כלפיהם סטריאוטיפים ודעות קדומות אנטישמיים. מורים יהודיים, אשר הציגו מחויבות גדולה נגד האנטישמיות בקרב תלמידים, נותרו לעיתים קרובות לגמרי לבדם, ולא זכו בכל תמיכה מצד סגל ההוראה.

על סמך ממצאי המחקר, מחברי המחקר מנסחים, לסיכום, המלצות לפעולה עבור מורים, אולם הם עצמם מדגישים בזאת, שאין כל מתכוני פעולה קבועים וכוללניים לצורך התמודדות פדגוגית עם האנטישמיות. “נדרשות אסטרטגיות פעולה שונות, אשר נסמכות, לצד ידע בנוגע לאנטישמיות, על כשירות פדגוגית ועל הנכונות לפעול נגד כל התבטאות אנטישמית” –  כך דברי ברנשטיין. כל גילוי של אנטישמיות חייב לגרור אחריו תגובה פדגוגית או משמעתית. מעֵבר לכך, חשוב לפעול במישור המניעה, על מנת לקדם את פני הרעה ולהדוף רסיסים של השקפת עולם אנטישמית ותחושות סלידה בקרב תלמידים, וכן למנוע התקפות אנטישמיות. ברנשטיין מדגישה בדבריה: “אין כל אנטישמיות בלתי מזיקה”.