LOADING

Type to search

מאמרים

אנטישמיות היא חלק ממשבר הזהות באירופה

Share
מקור: ynet

סקר CNN לא חידש דבר. זו אותה יבשת שמדשדשת בחורבות 1945. את מה שהאירופים לא אוהבים בעצמם הם משליכים על השחור, המהגר או היהודי

מאת עדי קנטור

בשבוע שעבר פורסם סקר מטעם רשת CNN האמריקנית שהעלה ממצאים חמורים באשר להתפשטות ממדי האנטישמיות באירופה. משתי סיבות אין צורך לחזור על המספרים שהוצגו בסקר, חשובים ככל שיהיו, משתי סיבות. ראשית, נתונים אלו ממילא פורסמו בכל כלי התקשורת, הן הישראלים והן הבינלאומיים, והיות שהם חוזרים על עצמם מדי שנה – הם ידועים לכל. שנית, ויתכן שחשוב יותר: לסקרים מסוג זה יש נטייה – גם אם לחלוטין בלתי מכוונת או מודעת (במעין שיטת “הפוך על הפוך”) – להפיץ את ממדי השנאה היוקדת הזו למעגלים רחבים יותר, בעיקר מתוך רצון לקדם “חדשות מרעישות” או “סקופים”. אין לי כוונה לתמוך בכך.

כן אומר, כמובן, כי סקרים אלה הם חשובים, בעיקר על מנת לעזור לראות מציאות מורכבת וחמורה מאין כמותה, אם כי לחלוטין לא מפתיעה. העובדה המצערת שגם לאחר היוודע ממדיה המזוויעים של השואה, ואופן ההשמדה חסר התקדים בהיסטוריה האנושית, של יהודי אירופה וצפון אפריקה בידי הגרמנים ועוזריהם (ובין היתר הפשעים כנגד האנושות אשר בוצעו כלפי קבוצות אוכלוסייה אחרות כגון צוענים, בעלי מוגבלויות, שבויי מלחמה רוסים ועוד) – לאחר כל אלו, עדיין בוערת להבת השנאה כלפי יהודים באשר הם בלבבותיהם של אזרחים אירופים רבים. כן, גם בימינו.

עלינו, כישראלים וכיהודים, להביע בעיקר צער ואכזבה על כך שזוהי המציאות העגומה באירופה כיום, ובעיקר ללמוד להתייחס אליה. אל לנו לשתף פעולה עם אלמנטים אנטי-דמוקרטים וגזעניים הקוראים לעצמם “חברים” – המבקשים לקשור קשרים עם יהודים ועם מדינת ישראל על מנת להיכנס למרכז השיח החברתי-פוליטי באירופה ולהשליט מורא ופחד על ציבורים שלמים. להפתעה או להלם מצדנו, כאמור, אין כל מקום. זו השעה לפעול ולהוקיע אותם מקרבנו.

גם ב-2018 מצויים עמי אירופה במשבר זהות עמוק ומורכב ביותר, אשר שורשיו נטועים עוד בחורבות 1945. אנטישמיות איננה, ומעולם לא הייתה, קשורה ליהודים. מדובר כאן במחלת נפש ממארת שלא נמצא לה עד כה מזור, הקשורה כל כולה לקוד הזהות הפנימי של עמי אירופה. היא לא קשורה ליהודים השוכנים בקרבם. לכן, וזאת מראה גם הסקר של CNN, כלל אין צורך להכיר יהודים על מנת לפתח נגדם דעה קדומה.

זה לא סוד, ואולי אף היה מסכים עמי פסיכואנליטיקאי נודע משלהי המאה ה-19 בווינה, שאנטישמיות היא מחלת “ההשלכה” האירופית: מה שאנו שונאים בתוכנו ואיננו מסוגלים להתמודד עמו – נשליך על ה”יהודי”, ה”שחור”, ה”מהגר”, או ה”צועני”. אין קל מזה.

אולם, התמודדות אמיתית עם העבר ועם זיכרונות לא נעימים מחייבת מאמץ ואומץ רב. למצער, התמודדות זו לא התרחשה עד היום במלואה באירופה. עדות לכך היא עלייתו המחודשת של הימין הקיצוני, המפלגות הפופוליסטיות, הגזעניות והאנטישמיות אשר שוטפות את רחובות אירופה בשנים האחרונות. כביכול, “חברותיה” של מדינת ישראל.

במידה רבה, זוהי אירופה שהייתה תמיד. אירופה האוהבת לשכוח את מה ש”לא נעים”, המבקשת לבצע “שינוי של 180 מעלות בזיכרון ההיסטורי”, אירופה שבה אנדרטת השואה בברלין קרויה כיום בפי רבים בגרמניה “אנדרטת הבושה”.

בנקודה זו ראוי לשאול שאלה נוספת: מדוע זקוקה אירופה לכל כך הרבה אנדרטאות ואזכורים מן העבר לפשעיה? מה יקרה ביום שבו ייעלמו כל אבני הנגף ולוחות הזיכרון הזועקים את שמם של הנרצחים? מה יישאר מאותו זיכרון?

אולי יוותר לו רק שלט תנועה קטן הממוקם בשטחי מערב גליציה אשר בדרום פולין, המורה לכיוון עיירה קטנה בשם אושווינצ’ים (“Oświęcim”).

עדי קנטור היא חוקרת בתוכנית לחקר אירופה של המכון למחקרי ביטחון לאומי INSS