LOADING

Type to search

מאמרים

3 דברים על אנטישמיות שעלינו ללמוד ממתקפת בית הכנסת בפיטסבורג

Share
מקור: time

מאת דבורה ליפשטט Deborah Lipstadt

הייתי באתר נופש מחוץ לפניקס והתכוננתי בצורה שלא אופיינית לי – ליום מנוחה. חמושה בערימת ספרים (יש להודות שרובם עסקו בשואה), תכננתי ליום קריאה על יד אחת הבריכות. יש כאלה שהיו קוראים לזה יום חופש שגרתי, ואני ציפיתי לה בשמחה.

כשחציתי את השטח שעל יד הבריכה, ניגשה אלי אישה ששמעה את ההרצאה שלי בנושא האנטישמיות העכשווית: “דברייך היו נבואה”. היא חשה את הבלבול שלי והוסיפה: “הירי. פיטסבורג. בית הכנסת.” מיד פניתי אל סי-אן-אן ושמעתי על הטרגדיה הנוראה.

כפי שידוע לנו 11 יהודים נורו בבית הכנסת עץ החיים.

כמה מהם בטח היו במקום מסיבות רוחניות: לעבוד את אלוהים, לשמוע דברי תורה ולהתפלל לרפואת החולים. אחרים היו שם מסיבות חברתיות: לפגוש יהודים אחרים ולהתעדכן באירועי השבוע. חכם יהודי אמר פעם: שכני יעקב הולך לבית כנסת כדי לדבר עם אלוהים, אני, שלא מאמין באלוהים, הולך לדבר עם יעקב.)

היהודים הללו “הרגילים” כפי שהם נקראים בבית הכנסת, היו הקרבנות. כמה מהם נורו בכניסה לבית הכנסת בעוד הם לובשים את הטליתות שלהם והתכוננו להיכנס לבית הכנסת. אחרים נרצחו בפנים שבאותו בוקר היה מקום מקדש.

בין הקרבנות היו אנשים מבוגרים. כי מי מגיע לבת הכנסת בזמן? אלה שאין להם ילדים להלביש ושולחנות לסדר. אלה אשר חיים לבד ורואים את בית הכנסת כ”מועדון” שלהם. הם גם יודעים שעל מנת לומר קדיש יש צורך במניין בבית הכנסת שמשמעותו 10 יהודים בוגרים. לאחר שהגיעו לגיל שמונים או תשעים הם היו צריכים את המניין הזה בשנים עברו – עבור הורים, בני זוג ואפילו ילדים. אז כיום הם באים מורדם על מנת לאפשר לאחרים לומר קדיש על יקיריהם.

והיום הם אלה שאבלים.

יש משהו אירוני לגבי הטרגדיה הזאת. כיום אנחנו חיים בתור הזהב עבור יהדות אמריקה. הנשיאים של אוניברסיטאות שפעם קבעו מכסות עבור סטודנטים יהודים, הם כיום יהודים. מקומות נופש שאסרו על יהודים להגיע, מארחים לילות סדר בפסח. משרדי עורכי דין שפעם דחו מועמדים יהודים, דואגים כיום שתהיינה ארוחות כשרות בישיבות במשרד. אנטישמיות מובנית, סוג האנטישמיות שביטאו ממשלות ומוסדות, נמוכה מאד כיום.

אבל זה רק חציו של הסיפור. אירועים אנטישמיים התרבו מאד בשנים האחרונות. לדברי ארגון ADL יש עלייה של 50% במעשים אנטישמיים במהלך השנים האחרונות. יהודים אמריקאים הביעו חששות מוגברים בנושא זה. עם זאת, ייתכן שיש להם השקפה קצרת רואי של הבעיה. הם רואים רק חצי מהתמונה. יהודים אמריקאים רבים מודאגים מאנטישמיות שמגיעה מהשמאל הפוליטי. הם רואים את אלה שבשמאל משמיצים את ישראל כפי שלא משמיצים אף מדינה אחרת. הם מכחישים ליהודים משהו שכל מדינה אחרת זכאית לו – זהות לאומית.

אבל הקהילה לא הראתה את אותה דאגה לגבי האנטישמיות בימין. בעשורים האחרונים חלה עלייה בקרב הקבוצות הגזעניות ואלה המאמינים בעליונות האדם הלבן. העלייה החלה במהלך ממשל אובמה, אולי כתגובה ימנית על כך שיש נשיא אפרו-אמריקאי. קבוצות אלה פרחו עם כוח חדש במהלך מסע הבחירות לנשיאות בשנת 2016 ובשנים הראשונות של ממשל טראמפ. עכשיו הם מרגישים שהם זכו ללגיטימיות מסוימת בעיני מנהיגי הממשל. אינני רוצה לומר שהממשל אומר במפורש שהלאומיות שלהם והעליונות הלבנה מקובלת. האמירות אינן ברורות, כמו שאמר הנשיא אחרי אירועי שרלוטסוויל: “יש אנשים טובים מאוד משני הצדדים”. החזון שלהם בנושא אמריקה הוא אחד – לבן ונוצרי. היהודים לא צריכים לרמות את עצמם לרגע. בעיניהם גם היהודים לא שייכים.

הרוב המכריע של האנטישמים האלה, למרות הרעיונות המרושעים שלהם, לעולם לא יבצעו מעשי אלימות. עם זאת, ישנם הקיצונים. עבור אותם אנשים מלאי השנאה, הרטוריקה המפלגתית של מנהיגיהם הופכת לתחמושת מילולית המניעה אותם לבנות פצצות או לקחת AK47 לתוך בית כנסת.

אם הרצח של 11 אנשים חפים מפשע יכול ללמד אותנו דבר מה, מה הוא הדבר שאנחנו יכולים ללמוד מהמעשה האכזרי הזה?

  1. אל תחפש שונאים רק בצד השני של המתרס הפוליטי. אלה בשמאל הפוליטי שרואים רק אנטישמיות מימין עיוורים למה שקורה בתוכם. הימין הפוליטי, שמודאגים רק מה”שמאלנים” בקמפוס ומחוצה לו, עיוורים למה שקורה לידם.
  2. אנחנו אף פעם לא יכולים לשנות את דעתם של אנשים ששולחים פצצות או נכנסים לבית כנסת עם רובים. אבל אנחנו יכולים למנוע מהם להשפיע על אחרים. השנה, בארוחת חג ההודיה, כשהדוד שלך או הדודן המוצלח (לא כל השונאים הם זקנים) מתחיל להתרעם על יהודים, שחורים, מוסלמים וקהילת הלהט”ב שהורסים את המדינה, אל תשב בחיבוק ידיים. תאתגר אותם. תעשה זאת לא על מנת לשנות את דעתם, אלא על מנת להגיע לאחרים – בעיקר לצעירים – שמקשיבים וצופים ולומדים. שתיקה היא להעניק רישיון לשנאה ודעות קדומות.
  3. אל תחשבו שההתקפה הזאת היא רק על יהודים. זה יכול להתחיל עם היהודים, אבל זה לא נגמר שם. ולהיפך, זה יכול להתחיל עם אחרים – מוסלמים, אפרו-אמריקאים,  להט”בים – אבל זה יגיע בסופו של דבר ליהודים. בגלל תשומת הלב התקשורתית לרצח בפיטסבורג, שכחנו כי יומיים קודם לכן נרצחו שני אפרו אמריקאים מחוץ לסופרמרקט על ידי לאומני לבן בקנטוקי. הוא ניסה להגיע לכנסייה זה היו מתפללים אפרו אמריקאים, אך מצא את הדלתות נעולות. במקום זאת, הוא הלך לקניון הסמוך כדי למצוא כמה שחורים שאותם יכול להרוג. וכך אכן עשה.

במסורת היהודית אומרים למתאבלים: יהי זכרם לברכה. היום אנחנו צריכים לומר שזכרם של כל ההרוגים והסבל של אלה שנפצעו יהיו לברכה וללקח, לקח שאנו מתעלמים ממנו תוך סיכון לאומי, ומוסרי.

דבורה ליפשטט היא פרופסור לחקר השואה באוניברסיטת אמורי ומחברת הספר “האנטישמיות כאן ועכשיו”.