LOADING

Type to search

ארצות הברית מאמרים

נורמליזציה של האנטישמיות

Share
מקור: romirowsky

מאת אסף רומירובסקי

בסרטו, “The Ghost Breakers“, משנת 1940 מוצא את עצמו בו הופ בקובה ניצב בפני איום מוזר – זומבים. מכרו מסביר, “לזומבי אין רצון משלו, אתה רואה אותם לפעמים מסתובבים כעיוורים כשעניהם כבויות, ממלאים אחרי פקודות ולא יודעים מה הם עושים ואף לא אכפת להם”, ולכך נותן הופ את תשובתו המפורסמת, “אתה מתכוון כמו דמוקרטים? “

עשרים וחמש שנים אחרי הסכמי השלום של אוסלו, השמאל הפרוגרסיבי, השולט כעת ביד רמה במפלגה הדמוקרטית, מסתובב “כשעיניו כבויות, ממלא אחר פקודות” כאשר מדובר במזרח התיכון והסכסוך הישראלי-פלסטיני.

המועמדת המובילה לקונגרס מטעם המפלגה הדמוקרטית, אלכסנדריה אוקסיו-קורטז, גינתה את “כיבוש פלסטין” בראיון טלוויזיוני, אך נותרה אובדת עצות משנאלצה להסביר למה באמת התכוונה.

אפילו דמוקרט מתון, כמו קורי בוקר, שהיה בעבר קרוב לקהילה היהודית, ראה לנכון להצטלם יחד עם נציגי ה- BDS כאמצעי להפגין את מיומניותיו הפרוגריסיביות. באופן כללי, ההשקפה הפרוגרסיבית רואה ביהודים לא רק “לבנים” אלא גזענים ומי שעשויים להפוך אחרים לקורבנות ולשעירים לעזאזל בשל כוחם המשוער. כל אלו מדגימים את השחיקה האיטית במעמדה של ישראל בתרבות האמריקאית.

Asaf Romirowskyאבל הניתוק מתרחב עוד יותר. כמו קורטז, מי שהיו ילדים בימי אוסלו אינם זוכרים את המגעים למשא ומתן בשנות התשעים, או את יו”ר אש”ף דאז, יאסר ערפאת, והם גדלו על סיסמאות עם מילות מפתח כמו “כיבוש” ו”אינתיפאדה”. מצד שני, הדור הזה, הן במזרח התיכון והן מחוצה לו, הינו פעיל ביותר באינטרנט. למעשה, ל -63% מהילדים הפלסטינים יש גישה לאינטרנט במחשב ו -51% מדווחים שבבעלותם סמרטפואן. האינטרנט כבר משחק תפקיד משמעותי בחייהם וכל מה שהם רואים היא “ההתנגדות” הפלסטינית כלפי ישראל, לא החברה הפלסטינית הסובלת תחת שלטון החמאס או בשל דיכוי מצד הרשות הפלסטינית.

העימותים המובהקים ביותר מתרחשים בטוויטר ובפייסבוק, כאשר פלסטינים זורעים טענות על כפרים שנהרסו ופשעי מלחמה, וטוענים כי תל אביב הוקמה על חורבות כפרים שקיומם הומצא. סיפוק מיידי, כן. כנות, לא כל כך.

אותן מגמות בולטות גם בתחום ההשכלה הגבוהה, שם נרשמה עלייה ניכרת בשיעורים המקוונים. במצב שכזה, יש פחות הזדמנויות לדיון ולוויכוח.

התלות הקולקטיבית הגוברת שלנו בטכנולוגיה ובמדיה החברתית אינה ניתנת להכחשה, אך מגמות אלה – והטון הכללי של הפוליטיקה – מגמדים נושאים מורכבים לכדי קטעי משדרים תקשורתיים קצרים ובכך מגבירים את הקיטוב.

אחד הנושאים המרכזיים שעמדו בלב השיחות באוסלו היה ניסיון ליצור אמון באמצעות צעדים לבניית אמון. נקבעו מנגנונים חדשים שיבטיחו שוויון זכויות בתעסוקה ובשיטור, ומיליציות נשק הוצאו מכלל שימוש תחת פיקוח בינלאומי. השאיפה היתה לבנות רמה גבוהה של אמון באמצעות אינטראקציה פנים אל פנים. הפוליטיקה החברתית המונעת כיום על ידי מדיה משיגה את ההפך הגמור מהצעדים הללו לבניית אמון. נותרנו רק עם אפשרות של דיונים ווויכוחים מקוונים שאמורים לאפשר לנו להבין את העמדות הכלליות. העבודה הקשה של בניית אמון נעלמה ובמקומה אנחנו נשארים עם זומבים, ההולכים שולל אחרי סיסמאות בעיוורון.

כאשר ערפאת דחה את הסכם קמפ-דייוויד ב -2000, הוא זרע הרס במחנה השמאל הליברלי. הם לא הבינו כיצד יוכל ערפאת לדחות את האפשרות של מדינה פלסטינית אמיתית. השמאל הפרוגרסיבי של היום, ובראשו ברני סנדרס ואחרים כמוהו, סוטה עוד יותר מן העובדות מאשר המפלגה הדמוקרטית תחת קלינטון. הם אינם מבינים שהלאומיות הפלסטינית מעולם לא ראתה את הסכסוך כאחד שמתחולל בין שתי קבוצות לאומיות בעלות תביעות ושאיפות לגיטימיות. הם אינם מכירים בכך שערפאת ויורשיו הביעו תמיכה בפתרון של שתי מדינות כדרך לפייס את המערב.

כל זה הוביל לנורמליזציה מתמדת של האנטישמיות בחברה האמריקנית, בעיקר בחוגים מתקדמים. אחת ההשפעות המזיקות ביותר של הנורמליזציה הזו קשורה לשיח על ישראל. מצג שווא ללא פשרות של הפרות זכויות אדם, הכפשות בגין “טיהור אתני” ו”ג’נוסייד”, והתקפות קשות על ישראלים, תומכיהם הבינלאומיים ותהליך השלום עצמו, פגמו רבות בטיבו של שיח האזרחי האמריקאי.

אסף רומירובסקי הוא מנכ”ל האירגון למומחים למזרח התיכון וחבר בפורום המזרח התיכון.