LOADING

Type to search

מאמרים

סליחה, ליברלים: אנטי ציונות זה אנטישמיות

Share
מקור: forward

מאת פטרה מרקט-ביגמן (Petra Marquardt-Bigman)

להכחיש כי מישהו אנטישמי על ידי אמירה כי הוא אנטי ציוני, הפך לטרנד. לא רק אנשים המתמודדים עם ביקורת על סיוע לאנטישמיות משתמשים בטקסט הפשטני הזה, אלא גם המגנים היהודים שלהם בשמאל.

בעמודים אלה טענה עורכת הדעות בתיה אונגר-סרגון לאחרונה כי אחת השאלות החשובות ביותר העומדות בפני היהודים בשמאל כיום היא האם יש הבדל בין אנטישמיות לאנטי-ציונות.

האמת היא שאין הבדל בין השניים. שכן האנטישמיות לא חדלה להתפתח עם הנאצים. שונאי יהודים בכל מקום רואים את ישראל כהיותה היהודי של האומות, המייצג את כל הרע, ולכן יש להרחיק אותו ולמחוק אותו.

הימין הקיצוני מקבל את זה, ולכן יש להם הרבה דברים במשותף עם השמאל. אלה הדוגלים בעליונות הלבנה אימצו את ג’רמי קורבין כמנהיג מפלגת הלייבור הבריטית; לדברי דוד דיוק, “המכשף” הגדול לשעבר של הקו קלוקס קלן, בחירתו של קורבין כמנהיג המפלגה הייתה “סימן לכך שאנשים מכירים ב”כוח ציוני” וב”כוח הממסדי היהודי”.

קורבין אינו היחיד בשמאל ה”אנטי-ציוני” שזכה לשבחים מדיוק; הוא גם מצא אחדות דעים עם הפעילה המוסלמית-אמריקנית, לינדה סרסור. דיוק שיבח את הטוויט שהיא כתבה ב- 2014: “ישראל צריכה לתת אזרחות חופשית לפוליטיקאים אמריקאים”, משום ש “הם נאמנים יותר לישראל מאשר לעם האמריקאי”.

אבל דיוק טעה שהשעון השבור של סרסור הראה שעה נכונה פעם אחת: כפי שתיעדתי, הצהירה סרסור הצהרות דומות רבות במהלך השנים. ואין זה מקרה, כי הקודם הגדול לשעבר של הקלו קלוקס קלן מסכים בלב שלם עם הטענה של האנטי-ציונים שיש להחרים את המדינה היהודית היחידה.

מה שדיוק והדוגלים בעליונות הלבנה רואים ומה שמגני השמאל של קורבין וסרסור לא רוצים להודות בו – זה שעם הקמת מדינת ישראל, שונאי ישראל שמחו בכך שמצאו מטרה חדשה שאישרה את הקנאות שלהם.

גם קורבין וגם סרסור לא יהססו לגנות בקול רם את הביטויים המוכרים של “השנאה העתיקה ביותר”, שמקורם בימין ובאופן ברור משקפים את האנטישמיות הנאצית. אולם, גם קורביין וגם סרסור לא יכירו בכך שגם האנטישמיות השתנתה, כפי שמסתבר באופן שבו ישראל מטופלת באותה שנאה וקנאות שבה טיפלו ביהודים בעבר.

אין זה מפתיע שאנטישמיות השתנתה בעקבות הקמת מדינת ישראל. לאחר שהיו קרבנות חסרי ישע לרדיפות במשך כמעט אלפיים שנה, היהודים חזרו למולדתם העתיקה ורק שלש שנים לאחר שהיהודי האחרון נרצח באושוויץ, היה למדינת ישראל צבא יהודי שמסוגל לעמוד בהתקפה של הכוחות הצבאיים מכל הארצות הערביות המקיפות את המדינה היהודית הצעירה.

לפתע, היה ליהודים כוח אמתי שמסוגל להגן עליהם. אולי באופן בלתי נמנע, השנאה העתיקה ביותר לבשה צורה חדשה. כפי שאמר פעם אלן ג’ונסון, “מי שהיה פעם השד היהודי, הפך להיות מדינת ישראל: רוע ייחודי, מלא תאווה לדם, שולט בכל, תמיד מתנהג בחוסר תום לב, המכשול למשהו טוב יותר, טהור ורוחני יותר”.

בעוד שהנאצים לא הבינו לגמרי את סיסמתם “היהודים הם הצרות שלנו”, סיסמת השמאל עשויה להיות “המדינה היהודית היא הצרה שלנו”.

הדים ברורים של שנאת יהודים עתיקה נשמעים בתוך הדמוניזציה של ישראל כיום כמדינה דמוית נאצים, שהיא רעה מכדי לאפשר לה להתקיים. כל הדוגלים בתיאוריה זו צריכים לענות על השאלה האם יש הבדל בין אנטישמיות לאנטי-ציונות, ללא קשר למניעים של אלה שמפרסמים את הקנאות הזאת.

השמאל, משום מה, רואה הבדל מהותי בין “האנטי-ציונות” של דוד דיוק – חלק בלתי נפרד מאידיאולוגית העליונות הלבנה שלו – והאנטי ציונות של השמאל כמו קורבין וסרסור שטוענים כי הם מונעים על ידי דאגתם לפלשתינאים. הם מתעקשים כי דרישותיהם ל”שוויון זכויות” ו”צדק” לא ייענו בצורה מספקת כל עוד ישראל קיימת כמדינה יהודית.

אבל האנטי-ציונים והפרו-פלסטינים הללו בדרך כלל אינם מסוגלים להסביר מדוע לא ניתן להשיג “שוויון זכויות” ו”צדק” לפלסטינים במדינה פלסטינית לצד ישראל.

הם גם אינם מסוגלים לזהות את הצביעות הברורה של התביעה “שוויון זכויות” ו”צדק”, תוך שלילת זכות קיומה של האומה העתיקה ביותר של המזרח התיכון ואת זכותה להגדרה עצמית במדינה המשגשגת שהקימו היהודים מחדש בחלק ממולדת אבותיהם.

המטרה האצילית לכאורה של האנטי-ציונות הפרו-פלשתינית היא מדינה ליברלית דמוקרטית אחת בין הירדן לים התיכון, שמשמעותה היא שהמדינה היהודית היחידה בעולם תוחלף על ידי מדינת רוב ערבי-מוסלמי. העובדה שיש כבר הרבה מדינות כאלה, אבל אף אחת מהן היא לא גן העדן הליברלי הדמוקרטי הישראלי. אך נראה שזה לא משנה לאף אחד כפי שלא מעניין אף אחד שבפעם האחרונה שהפלסטינים בחרו את ההנהגה שלהם ב-2006, קבוצת הטרור האיסלאמיסטית זכתה ניצחון ברור.

לאיזה סוג של טיפול יכולים היהודים לצפות במדינה בה יש רוב ערבי-מוסלמי, ניכר כבר היום בהר הבית, הנתון בשליטת ישראל, אך למעשה מנוהל על ידי הווקף המוסלמי במימון ממשלת ירדן. הר הבית הוא האתר הקדוש ביותר ליהדות, ובית המשפט העליון בישראל אישר את הזכות של היהודים להתפלל שם; אך היהודים אינם יכולים לממש את זכותם משום שהווקף עומד על כך שתפילה לא-מוסלמית תטמא את האתר, שאותו הם מחשיבים כ”מתחם מסגד אל-אקצא”. הנשיא הפלסטיני מחמוד עבאס אמר באחד מנאומיו כי עליהם להחזיק באל-אקצה ובאתרים דתיים מרכזיים אחרים בירושלים, וכי ליהודים “אין זכות לטמא אותם ברגליה המזוהמות”.

גם יהודים שמבקרים בשקט בהר הבית, בהתאם למגבלות המפלות שהטיל הוואקף, מתוארים לא פעם בתקשורת הערבית כ”כובשים” את מסגד אל-אקצא.

פרוגרסיבים בדרך כלל מציגים יהודים שרוצים לבקר, ולא כל שכן להתפלל, בהר הבית כחבורה של קנאים ימניים מטורפים; עם זאת, מקובל כי “כמיליארד מוסלמים בעולם ישתגעו” אם היהודים יוכלו לבקר באופן חופשי ולהתפלל במקום הקדוש ביותר.

למרות שאני מתעבת את האג’נדה הפוליטית של פעילי הימין הקיצוני, אני חושבת שהיחס המפלה בין המבקרים היהודים באתר מספק לפחות רמז להתעלמות הקפדנית של האנטי-ציונות הפרו-פלשתינית בכל הקשור ל”שוויון זכויות” “ו”צדק” ליהודים.

אי אפשר לדמיין איך היה מגיב העולם אם ישראל הייתה אומרת כי התפילה המוסלמית בהר הבית היא חילול בלתי נסבל של האתר הקדוש ביותר ליהדות; אבל כאשר המוסלמים מתעקשים שזו תהיה פגיעה שערורייתית לרגשותיהם הדתיים אם לא-מוסלמים יתפללו בכל מקום מהשטח שגודלו כ -36 דונם, כולם להוטים לתמוך בקנאות הבזויה הזאת.

לכן ייתכן שזה יהיה “פרו-פלשתיני” לדרוש שהיהודים יוותרו על ריבונותם שהושגה בקרבנות רבים ותסכים לחיות שוב כמיעוט פגיע תחת שלטון ערבי-מוסלמי, אבל זה בהחלט אנטישמי להתעלם מהעובדה שיהודים במזרח התיכון המוסלמי סבלו מאות שנים מאפליה ורדיפות, ושקנאות אנטי יהודית נותרה נפוצה בעולם המוסלמי.

בכירים ומטיפים פלסטינים מקדמים באופן קבוע שנאה יהודית; תמיכה פלסטינית נרחבת בטרור מתועדת מזה שני עשורים, וכמה סקרים מראים קיצוניות אסלאמית בחברה הפלסטינית, כולל תמיכה גבוהה בפיגועי התאבדות. בין השנים 2007 ו -2013, כשני שלישים מהפלסטינים סברו שניתן להצדיק ביצוע פיגועי התאבדות נגד אזרחים “כדי להגן על האסלאם מפני אויביה”, בשנת 2014 (השנה האחרונה לגביה קיימים נתונים), התמיכה ירדה, אך עדיין עמדה על 46%.

שמאל שאינו מסוגל או אינו רוצה לראות כי הדרישה לביטול הקמתה מחדש של המדינה היהודית נעוצה במורת רוח דתית עתיקה ובלאומיות מכוערת, שמהלל טרוריסטים רצחניים ורואה בהם קדושים נאצלים הוא השמאל של ג’רמי קורבין ושל לינדה סרסור, אך לא השמאל שלי.

האנטי-גזענות הסלקטיבית ביותר של השמאל הזה הודגמה היטב כאשר ג’רמי קורבין גינה בטוויטר בנובמבר האחרון את “הימין הקיצוני” של דונלד טראמפ ותיאר אותו כ”איום, מסוכן ואיום על החברה שלנו”. הדעה האישית של קורבין על האנטישמיות כבר היה מוכר אז, אבל זה לא הטריד את סרסור אשר בשובבות הגיבה על ציוץ של קורבין: “בוא, תהיה הנשיא שלנו pleassssseeeeeee …”.

עדיין לא נתקלתי באדם אנטי-ציוני פרו-פלסטיני אחד, שמוכן להוקיע לא רק את ההיסטוריה הארוכה והמורשת של האנטישמיות במערב הנוצרי, אלא גם את הקנאות האנטי-יהודית הקדומה והמתמשכת במזרח התיכון המוסלמי.

זאת הגרסה העכשווית לאנטישמיות ולקרוא לזה “ביקורת על ישראל” הוא שקר גס ומסתיר את הכוונה האמתית של האמירה.

פטרה מרקארד-ביגמן היא חוקרת וסופרת גרמנית-ישראלית בעלת תואר דוקטור בהיסטוריה עכשווית. עקבו אחריה ב- @WarpedMirrorPMB

הדעות המובאות במאמר זה הן של הסופרת עצמה ולא משקפות את הדעות של Forward