LOADING

Type to search

גרמניה מאבק באנטישמיות

בני נוער יהודים התגייסו למאבק באנטישמיות בגרמניה

Share
מקור: Fox news

סופי שטיירט (Sophie Steiert) פותחת את שקית דובוני הגומי הכשרים שלה ומציעה ל-20 נערים גרמנים אחרים, היושבים סביבה בכיתת בית ספר תיכון, להתכבד. “הם ממש טעימים”, אומרת שטיירט בת ה-16 בחיוך משדל. “ודרך אגב, מישהו מכם יודע מה פירוש המילה ‘כשר’?”. התלמידים, בני 17, מושכים בכתפיהם. רובם מעולם לא פגשו אדם יהודי. בבית הספר הם דיברו רק על יהודים מתים – ששת המיליונים שנרצחו על-ידי הנאצים.

במשך שנים הסתמכה הקהילה היהודית בגרמניה על ניצולי השואה כשגריריה. יהודים ששרדו את הזוועות נתפשו כאלה שיש להם הסמכות המוסרית ללמד את הצעירים הגרמנים על הסכנה הטמונה באנטישמיות ועל פשעי אבותיהם. אלא שכעת מספר הניצולים החיים מידלדל, תלמידי בית הספר נמצאים כבר במרחק שלושה דורות לפחות מהנאצים, וצעירים יהודים כמו שטיירט הם שנחלצים כדי להעביר את המסר.

בתוכנית המתנדבים שבה משתתפים בני הנוער האלה מעודדים אותם שלא להתמקד בפשעי העבר, אלא דווקא בחיים היהודיים בגרמניה של היום. התוכנית הזו יצאה לדרך כשברקע דאגה הולכת וגוברת מהאנטישמיות בבתי הספר הגרמניים וברחובות גרמניה. שטיירט וחברתה לאורה שולמן שתיהן תושבות ברלין, והן מבקשות לשנות את התפישה הגרמנית בנוגע ליהודים ולאתגר את הסטריאוטיפים כשגרירות של הקהילה שלהן במאה ה-21.

המועצה המרכזית של יהודי גרמניה, הארגון היהודי הגדול במדינה, השיקה את הפרויקט החינוכי הזה בשנה שעברה. התוכנית ו-90 בני הנוער היהודים שגויסו להשתתף בה מכונים “לִקראתינוס”, שם המבוסס על המילה העברית “לקראת” ושבתרגום חופשי אפשר לתרגמו פחות או יותר כ”מתקדמים זה לעברו של זה”.

 במהלך ביקור בבית ספר תיכון בלוקאו, עיירה השוכנת כ-100 קילומטר מדרום לברלין, ניסו סופי ולאורה לפלס את דרכן אל לב התלמידים ולגשר על פערי הידע שלהם בעזרת פתיחות וקלילות. נער אחד הרים את ידו וסיפר כי פעם ראה יהודים נופשים באוסטריה. הוא סיפר שכולם לבשו בגדים שחורים, חבשו כובעים גדולים והתהדרו בפאות. לאורה, לבושה בג’ינס, סווטשירט אפור עם קפוצ’ון ונעלי ספורט, הסבירה שהאנשים שהוא ראה הם חרדים ופירטה במה הם מאמינים.

היא סטתה לזמן קצר מהנושא המרכזי והסבירה מה עוד עושים או לא עושים מי שהם יהודים דתיים אדוקים, וסיימה בהסבר שלפיו שליחת אס-אם-אסים בסמרטפון ופעולות רבות אחרות אסורות לשומרי שבת החל מהשקיעה ביום שישי בערב ועד יום שבת בערב. כשהבחינה בהלם על פניהם של התלמידים האחרים מיהרה לאורה, בת למהגרים יהודים מרוסיה שנולדה בגרמניה, להבהיר: “אני לא כזאת דתייה. אני משתמשת בטלפון שלי גם בשבת”.

כחלק מההכשרה שלהם מקבלים בני הנוער היהודים הדרכה כיצד לדבר מול קהל, כיצד להסביר על האמונה היהודית וכיצד להתמודד עם תגובות אנטישמיות. נשיא המועצה המרכזית של יהודי גרמניה, יוזף שוסטר, אומר כי כעת, לאחר כמעט 80 אירועים, כבר אפשר לדעתו להכתיר את פרויקט “לקראתינוס” כהצלחה. לדעתו הסיבה לכך היא שבני נוער יהודים ולא-יהודים יכולים לדבר זה עם זה בגובה העיניים.

“יש למשל מחשבה שלכל היהודים יש אף ארוך”, אומר שוסטר, “אבל כשהם פוגשים ילדים יהודים ומבינים שהם לא שונים מהם ושהם מאזינים לאותה מוזקה ולובשים את אותם בגדים, זה מפיל חומות”. הבעיה היחידה לדבריו היא שמספר בתי הספר המבקשים לקיים את הסדנאות הללו גדול יותר ממספר בני הנוער שאנשי הפרויקט מסוגלים לשלוח.

82.8 מיליון בני אדם חיים בגרמניה, ורק 200 אלף מהם יהודים. הקהילה היהודית הגדולה ביותר במדינה היא זו של ברלין – כ-40 אלף איש. לפני עליית הנאצים לשלטון חיו בגרמניה כחצי מיליון יהודים. רוב היהודים שחיים כעת בגרמניה הם מהגרים מברית המועצות לשעבר שעברו לגרמניה אחרי קריסת חומת ברלין ב-1989.

האנטישמיות קיימת באירופה כבר מאות שנים, ובעבר ליבו אותה האשמות הכנסייה שהיהודים רצחו את ישו, אבל בימים אלה יש מקור אחר לאנטישמיות והוא הולך וגדל – זרם המהגרים לגרמניה מהמזרח התיכון, שמביא איתו למשל שנאה לישראל על רקע הסכסוך הישראלי-פלסטיני. משרד הפנים הגרמני מסר כי בשנת 2017 קיבל 1,453 דיווחים על תקריות אנטישמיות – כלומר ארבע ליום בממוצע.

העובדה שאותן דעות קדומות שהובילו לשואה שבות ונשמעות כעת בקול רם מעוררת דאגה גדולה. ונצל מיכלסקי, מנהל השלוחה הגרמנית של ארגון זכויות האדם Human Rights Watch, מספר כי בנו ספג עלבונות רבים כל כך בבית הספר שלו בברלין על כך שהוא יהודי עד שהוא נאלץ להעביר אותו לבית ספר אחר, פרטי. “האנטישמיות התגנבה חזרה לחיי היום יום, ומזעזע כמה נרפית התגובה על זה”.

סופי ולאורה מספרות שכמתנדבות ב”לקראתינוס” הן לא נתקלו בתגובות שליליות, אך הודו כי בחיי היום יום שלהן הן זהירוֹת בכל הנוגע לחשיפת העובדה שהן יהודיות. בבית הספר בלוקאו סיפרו הנערות לכיתה כי הוריהן מזכירים להן שוב ושוב שלא לענוד בציבור תכשיטים שעליהם סמל המגן דוד או כל דבר אחר שעלול לגרום לכך שיזהו אותן כיהודיות.

בסיום השיעור ניגשה אליהן אניקה וונדט, בת 17, והודתה להן. “בקושי ידעתי משהו על יהודים כשבאתי לכאן הבוקר. תודה שסיפרתן לי על החתונות שלכם והחגים שלכם ועל מה שאתם כיהודים חושבים על חיים אחרי המוות”. היא עצרה לרגע, ואז המשיכה. “מה שאני באמת לא מבינה זה האנטישמיות הזו. באמת, אין בכן שום דבר שאדם אמור להתנגד לו. אני לא תופסת את זה”.