LOADING

Type to search

מאמרים

מדוע “ליברלים” מערביים קונים כל כך בקלות את עלילת הדם האנטישמית של חמאס

Share
מקור: הארץ

סיפור מותה של התינוקת לילא אל־גנדור מעניק הצצה לאופן שבו מתהווים סמלים בנראטיב שזנח את העובדות

מאת גדי טאוב

ב–14 במאי, ביום שבו עברה השגרירות האמריקאית לירושלים, הגיעו המהומות ליד הגדר בעזה לשיאן. עוד באותו יום הפיצו כלי התקשורת ידיעה שלפיה תינוקת פלסטינית בת שמונה חודשים מתה משאיפת גז מדמיע, ששימש את צה”ל נגד המפגינים. הסיפור הפך מיד לסנסציה, והתינוקת עצמה, לילא אנואר אל־גנדור, עמדה להפוך לסמל פלסטיני חדש.

אבל כמעט מיד הסיפור התברר כמפוקפק. דובר צה”ל בערבית העלה ספקות בדבר הטענות שהתינוקת מתה משאיפת גז מדמיע, ובידיעה שפירסמה למחרת, ציטטה סוכנות הידיעות אי־פי רופא עזתי, שאמר שהיא שכנראה מתה כתוצאה ממום מולד בלב. ב–16 במאי כתב עיתונאי “ניו יורק טיימס”, דקלן וולש, שלמרות הספקות, הפעוטה ירוקת העיניים בכל זאת הופכת לסמל של המאבק נגד ישראל. מאמרו המתורגם של וולש פורסם למחרת ב”הארץ”, תחת הכותרת “במותה של תינוקת בת שמונה חודשים בעזה נולד סמל למאבק הפלסטיני”. עבר קצת יותר משבוע, כפי שבישר “גרדיאן”, עד ששמה של אל־גנדור הוסר מרשימת השאהידים של משרד הבריאות הפלסטיני בעזה, עד שתתברר סיבת מותה. בשלב זה דומה שחמאס עצמו החליט שלא להפוך אותה לסמל.

מדוע רצה חמאס בסמל כזה מלכתחילה, ברור ומובן. מה שפחות ברור הוא מדוע חלקים גדולים כל כך בתקשורת מיהרו לשתף עמו פעולה. מתברר שרבים מתקשים לעמוד בפיתוי של ייחוס זוועה פורנוגרפית למדינת הלאום היהודית, ובמיוחד כשמדובר בזוועה השואבת מן הארכיטיפים הוותיקים של עלילות הדם האנטישמיות: יהודים הורגים תינוקות.

סיפורה של לילא אל־גנדור מציע לנו, לפיכך, לא רק הצצה אל האופן שבו סמלים כאלה מתהווים, אלא גם הצצה אל האופן שבו נבנה הנראטיב אודות הסכסוך כך שהוא מאפשר לסמלים כאלה להיווצר, כמעט מאליהם, גם בלי קשר לעובדות.

הסיפור הרי היה צריך לעורר ספקות מן הרגע הראשון. השאלה הראשונה שכל עיתונאי הגון היה צריך לשאול היא, כמובן, מי מביא תינוקת לאזור סכנה כמו המהומות האלימות ליד הגדר? ואכן, היו מי ששאלו. למשפחה, לפחות, היה סיפור מוכן, שמצא את דרכו לכמה כלי תקשורת. הסיפור, שהגיע גם למאמר של וולש ב”ניו יורק טיימס”, גרס שהדוד בן ה–12 של לילא חשב שאמה של התינוקת כבר נמצאת באזור הגדר, ולקח אותה לאוטובוס שהסיע אנשים להשתתף במהומות. אבל האם, בת ה–17, סבלה מכאב שיניים ונותרה בבית. הדוד־ילד מצא במקום זאת את סבתה של התינוקת, אמו, ש”עמדה תחת ענן שחור וצעקה לכיוון חיילי צה”ל. מכל גז מדמיע נפל לידן”. זמן קצר לאחר מכן לילא התינוקת הפסיקה לנשום.

קשה להגיד שלסיפור יש איזה צלצול מובהק של אמת, אבל גם אם נניח שהוא נכון, השאלה נשארת בעינה: מי לוקח ילדים, כולל ילד בן 12 עם תינוקת בחיקו, להתנגשויות אלימות עם צה”ל לאורך הגדר?

גם עיתונאי חובב לא היה מתקשה למצוא את התשובה לשאלה זו, שכן חמאס שידר אותה בקול גדול. כך למשל נימק מנהיג הארגון בעזה, יחיא סינוואר, לרשת אל־ג’זירה את כוונותיו: “החלטנו להפוך את גופם של נשותינו וילדינו לסכר שיבלום את ההתמוטטות הערבית”. מאחר שזאת הכוונה המוצהרת, השאלה לא היתה צריכה להיות מי הם המפלצות שמשליכים גז מדמיע על תינוקות, אלא מה צריכה ישראל לעשות מול ארגון ציני ורצחני, המסוכך על לוחמיו בגופם של נשים וילדים.

תשובה אחת לשאלה זו מקופלת כנראה בביקורת המופנית כלפי צה”ל על “שימוש בכוח לא פרופורציונלי”: כאשר אתה עומד מול ילדים ונשים, גם אם מסתתרים ביניהם מחבלים חמושים בבגדים אזרחיים, אין לעשות שימוש בנשק קטלני. הטענה הזאת, כמובן, לא לגמרי מתאימה למקרה של לילא אל־גנדור; על פי הסיפור, היא מתה בדיוק מאמצעי לא־קטלני שכזה. אז מה היתה צריכה ישראל לעשות? להימנע גם מאמצעים שאינם קטלניים? לעמוד מנגד ולהתיר את פריצת הגדר, למרות שידעה שכוונת המתפרעים היא להיכנס ליישובים ישראליים סמוכים ולרצוח אזרחים?

לא ראיתי שמישהו הציע לנו במפורש לעמוד בחיבוק ידיים, אבל לא חסרו בעלי מוסר שנדמה היה כאילו הם תומכים בפריצת הגדר, לפחות במשתמע. שהרי רבים במערב (ובישראל) אימצו את הנראטיב אודות “פריצת המצור”, המטשטש בחסות המטאפורה את ההבדל בין פריצה של גדר לפריצה של מצור.

אלא שהפלסטינים לא תיכננו, ולא אמרו שהם מתכננים, לפרוץ שום “מצור”. למעשה מקור השקר אודות ה”הפגנות נגד המצור” לא היה חמאס. חמאס עצמו כינה את ההפגנות במפורש “צעדת השיבה”. כלומר הוא הכריז בריש גלי, שהמטרה היא השמדת ישראל. הוא גם לא הסתיר את העובדה שבשירות השמדת ישראל צריך גם להשמיד ישראלים. יש “למוטט את הגבול”, הכריז סינוואר, “ולעקור את לבם (של היהודים) מתוך גופם”. לא מדובר אם כן במחאה הומניטרית נגד “המצור” (שאינו מצור, כמובן, אלא סגר חלקי כנגד התחמשות חמאס). למעשה מדובר בהפך ממטרה הומניטרית: חמאס ביקש לגרום מוות בממדים גדולים ככל האפשר. אם אפשר לרצוח יהודים רבים, מה טוב. אם לא, לפחות אפשר לערום גופות של פלסטינים כדי לגרום לישראל נזק תדמיתי.

ברור אם כך שישראל לא היתה יכולה לשבת בחיבוק ידיים עד שתיפרץ הגדר. אז מה יש בין חיבוק ידיים לבין אש חיה? ישנם אמצעים לפיזור הפגנות: רימוני גז, זרנוקי מים וכדורי גומי. אין עוד הרבה אפשרויות.

אלא שלמרבה הצער אף אחד, מאלה לא מתאים לנסיבות שבהן מתקבצים אלפי מתפרעים לאורך גזרה ארוכה ובשטח פתוח. כדורי גומי יעילים רק בין 30 ל–50 מטר. מתחת ל–30 מטר הם קטלניים ובעלי חיסרון נוסף: הם הרבה פחות מדויקים מאש חיה. מעל 50 מטר הם חסרי תועלת. זרנוקי מים יעילים גם הם רק בטווח של כמה עשרות מטרים. אבל אי אפשר להרשות למתפרעים להגיע לטווחים כאלה, מפני שפירוש הדבר הוא לחשוף את הצלפים של צה”ל לרימוני יד, בקבוקי תבערה, אקדחים ואמצעי לחימה אחרים שהמתפרעים נשאו איתם. נותרו אם כן רימוני גז מדמיע. אבל לאלה יש אפקט מוגבל מאוד בשטח פתוח, ואין בכוחם לעצור המון מסתער.

אש צלפים, לפיכך, היא האמצעי האחד שיכול להיות גם אפקטיבי וגם מדויק בטווח הדרוש. זו הדרך לפגוע רק במי שמכוונים אליו. וזו הסיבה שצה”ל בחר בה. הצלפים פעלו תחת הוראות קפדניות של פתיחה באש ובאישור מפקדים בכירים בלבד. ההוראה היתה לכוון אל מתחת לברך, והצלפים שמרו עליה היטב, כפי שמלמדות התוצאות: מספר ההרוגים שדווח היה 62 (61 אחרי הסרת שמה של לילא אל־גנדור מן הרשימה). על פי מה שדווח ב”הארץ”, בהפגנות סביב יום העברת השגרירות היו כ–2,770 פצועים, מהם כ–1,350 שנפגעו מתחמושת חיה. כלומר, הצלפים הצליחו לנטרל יותר מ–95% מן הנפגעים מבלי לגרום למותם, וכל זאת בתנאי כאוס ולחץ. מתוך 61 המתים, על פי עדות חמאס, כ–50 היו מאנשיו (בזה אין כדי לומר שבין 11 האחרים לא היו חברים בארגונים צבאיים נוספים). פירוש הדבר הוא שיותר מ–80% מההרוגים לא היו אזרחים תמימים, ושהם נבררו בהצלחה למרות שהסתתרו בקרב קהל גדול, עשן ורעש. כל עיתונאי הגון היה צריך להגיע למסקנה שצה”ל נקט זהירות מופלגת הן בבחירת האמצעים והן בשימוש בהם, ושהצליח, על אף התנאים הללו, לעצור הסתערות המונית על הגדר. כך מנע צה”ל מספר הרוגים גדול לאין שיעור.

אלא שאפשר היה להגיע לאותן מסקנות לגבי זהירותו של צה”ל גם בלי הנתונים האלה. למעשה, הקפיצה הלוגית המדאיגה ביותר באגדה על “כוח לא פרופורציונלי” נוגעת לשאלת המוטיבציה. הרי חמאס שאף למקסם את מספר האבידות, והאינטרס המובהק של ישראל היה לצמצמו. ברור גם שצה”ל ידע שזה מה שמצופה ממנו. איזו סיבה היתה לו, אם כן, להשתמש בכוח מעבר למינימום הדרוש כדי למנוע את פריצת הגדר? אין מנוס מלהסיק, אם כך, שרבים מוכנים לייחס לישראל אכזריות אי־רציונלית. רבים מוכנים להאמין שצימאון הדם הישראלי הוא כה גדול, שאפילו האינטרסים המובהקים שלנו אינם יכולים לרסנו.

אם מוכרחים להפוך את לילא אל־גנדור לסמל, זה לא צריך להיות הסמל שחמאס התכוון אליו ושהעיתונות ה”ליברלית” אימצה בלי ביקורת של ממש. אם בסמל מדובר, הרי שזה סמל לציניות ולברבריות של חמאס עצמו. והיא צריכה לשמש אות אזהרה לקלות שבה “פרוגרסיביים” בני זמננו מחליקים חזרה בטבעיות לתוך תבניות קמאיות של עלילות דם אנטישמיות. לולא דעות קדומות אלה, הרובצות מנומנמות מתחת לסף התודעה המערבית, אף מתבונן הגון מן הצד לא היה מרשה לעצמו להפוך את המוסר על ראשו ולהפנות לישראל את השאלות שהיה צריך לשאול קודם לכן את חמאס. לא אנחנו הצד האכזרי, הגזעני והברברי בסכסוך הזה.

אבל בזה לא די. האנטישמיות מתעוררת מרבצה תמיד בתוך הקשר ספציפי, ועל כן יש לשאול גם עליו. וההקשר בן זמננו הוא המסגרת המוסרית הרחבה יותר שהנחילו לנו מרידות הסטודנטים של שנות ה–60. זה חצי מאה שהשקפת העולם הליברלית שוקעת לתוך הניוון המחשבתי שהפך את המוסר למופע קיטש ילדותי. יותר ויותר אנחנו מזהים חולשה עם צדק — ומזהים כוח, ללא קשר למטרות שלשמן הוא מופעל, עם עוול. מאחר שהמערב היה חזק מאז ראשית המודרנה, אנחנו מסווגים אותו עכשיו באופן אוטומטי בצד של הרעים. אפשר לקרוא לזה פרדיגמת אדוארד סעיד, אף על פי שהיא קדמה, כמובן, לסעיד עצמו. זה שני דורות שאנחנו מחנכים סטודנטים רבים על ברכי האבסורד הפילוסופי שלפיו הליברליזם הוא השקפה שאינה ליברלית, ואילו אויביו של הליברליזם הם למעשה חבריו הטובים ביותר, אלה שילמדו אותו להשתפר. ובכן, הנה אנחנו מסתכלים לחברים הכי טובים ישר בעיניים. קראו מה חושב חמאס על נשים, על הומואים ועל יהודים. הם לא מקדמים איזו פאטה מורגנה מערבית של מוסר רלטיוויסטי או “פוליטיקה של זהות”. הם מבקשים לחסל כל זהות שאינה גזורה לפי אמות המידה של עצמם.

רצה המקרה, או שמא היתה זו הברירה הטבעית, שמצב רוח זה של תקינות פוליטית במערב פגש את האתוס הפלסטיני של הקורבנוּת. הם התאימו זה לזה כמו יין ויאנג. התוצאה הגרוטסקית היא שכסף בינלאומי מעודד עם שלם להתמכר לסבלו שלו, להימנע מכל פעולת שיקום ואף להגדיל את אומללותו, והכל בשירות חלומות אכזריים על נקמות פרועות וגדולה תיאטרלית. יום אחד, חולמים הפלסטינים, יתאפשר להם טיהור אתני של המזרח התיכון מן הטומאה היהודית. והמערב, המממן את אונר”א, ממשיך לעודד אותם לחלום.

בה במידה החפיפה עובדת גם בכיוון ההפוך. אתוס הקורבנוּת הפלסטיני פוגש את התשוקה המערבית לטהר את המצפון מאשמת הקולוניאליזם. היהודים — שפעם היו חסרי כוח, ועכשיו יש להם כוח, משמשים לכן בקלות בשני הקצוות של הסיפור החינוכי: בתחילתו הם הקורבנות שמזכירים לנו את החטא, ובסופו הם הקולוניאליסטים שחוזרים לחטוא. קורבנות השנאה עוברים מטמורפוזה והופכים לשעיר לעזאזל שבאמצעותו תכפר אירופה על פשעי השנאה. שתי ציפורים במכה אחת: על ידי חנופה לפלסטינים והאשמת היהודים, הם גם מכפרים על הקולוניאליזם, ובאותה נשימה מצדיקים את שנאת היהודים. וכך אפשר להתנקות מפשעי האנטישמיות על ידי פורקן לרגשות אנטישמיים, וכל שנדרש הוא להקריב את הלגיטימיות של מדינת הלאום היהודית על מזבח אורגיית ההיטהרות הפוסט־קולוניאלית.

מן השותפות הזאת בין פולחן המוות והקורבנוּת של הפלסטינים ובין רגשות האשמה של המערב צומחות, כאילו מאליהן, עוד ועוד אגדות אודות רשעותה של מדינת הלאום היהודית. שום הסברה, ושום אמת, לא יוכלו, כנראה, למגר אותן לחלוטין. הפיתוי היה ונשאר גדול מדי. כמה מכוער שכל זה יהפוך למפגן צדקנות נוטף ארס סביב גופתה של תינוקת.