LOADING

Type to search

Articles The Palestinian authority

Mahmoud Abbas’ “Jews are to blame” speech: lies, antisemitism and Holocaust denial

Share
Source:

Source: mida

By Gustavo Frednick

There is nothing new in the fact that Mahmoud Abbas denies the Holocaust. In 1982 he presented his doctoral dissertation at the Communist University of Moscow, entitled “The Secret Connection between Nazism and the Zionist Leadership”, where he falsified numbers and cites Holocaust deniers. Later he published a book on the subject, based on Adolf Eichmann’s propaganda. These are the facts. 
In his last speech at the Palestinian National Council conference in Ramallah on Monday, he added a number of innovations. In Abbas’s words, there are a number of aspects that deserve attention. We will discuss these aspects below. 

Continue reading

נאום “היהודים אשמים” של אבו מאזן: שקרים, אנטישמיות והכחשת שואה

מאת גוסטבו פרדניק

אין חידוש בכך שמחמוד עבאס היה ועודנו מכחיש שואה. ידועה במיוחד עבודת הדוקטורט שלו משנת 1982 באוניברסיטה הקומוניסטית במוסקבה, שכותרתה “על הקשר הסודי בין הנאציזם למנהיגות הציונית”, ובה הוא מסלף מספרים ומצטט מכחישי שואה. פרי חשוב של עבודתו הזאת היה ספר שהוא פרסם בנדון, המבוסס על כתבי התעמולה של אדולף אייכמן. אלה הן העובדות.
על עמדתו העקבית הוא הוסיף עתה מספר חידושים בנאומו בוועידת המועצה הלאומית הפלסטינית ברמאללה ביום ב’ השבוע. בדבריו של עבאס ישנם מספר היבטים הראויים להתייחסות, ובאחרון שביניהם נאריך דברים בהמשך.
ההיבט הראשון הוא המניע הפוליטי של הנאום. מבחינה מדינית, אבו-מאזן בונה על תרחיש אחד בלבד והוא ששלטון דונלד טראמפ יתחלף בטרם עת.
אי-לכך הוא דוחה מכל וכל מעורבות אמריקנית, ומונע משא ומתן עם ישראל. למטרה זו הוא מקשה על ישראל בחשיפת עמדה קיצונית, השוללת כל לגיטימיות של מדינה יהודית וכפי שטען בנאומו, הציונות מהווה הרפתקה אירופאית שכלל לא קשורה לעם היהודי. 
ההיבט השני בדבריו של עבאס הוא דוגמה נוספת של עובדה מוכרת: האנטי-ציונות והכחשת השואה נוטות להתערבב זה בזה במינונים שונים ובהדגשים מגוונים – אם היהודים לא סבלו, הרי שלא מגיעה להם מדינה כי בעצם אין כל בעיה לפתור. 
שלישית, אבו-מאזן כבר איננו סטודנט קומוניסט ואף לא סוכן ק.ג.ב, אלא נשיא הרשות הפלסטינית, שהפכה ביחד עם משטר האייתוללות באיראן לצמד המשטרים שאימצו את הכחשת השואה כמדיניות. עובדה זאת מקשה עוד יותר על ישראל כל מגע עם הרשות, ובכך היא תואמת את מטרת אבו-מאזן להמתין לתחלופת טראמפ המיוחלת.
בנוסף לכל אלה, העובדה המרה והקשה לעיכול היא שהפלסטינים טרם דחו את הקו הפרו-נאצי שאפיין את דרכם מההתחלה. אמנם זה לטעון כך נוגד את התקינות הפוליטית, אך האמת ההיסטורית היא שהתנועה הלאומית הפלסטינית נולדה כזרוע של הנאציזם בארץ ישראל. 
ידועה ומוכחת הפעילות הנאצית הרב-ממדית של המופתי אמין אל-חוסייני, אשר נחשב כמייסד המאבק הפלסטיני, ודמותו הייתה נערצת על שלושת יורשיו עד כה – אחמד שוקיירי, יאסר ערפאת ומחמוד עבאס.
לא סולחים ליהודים על השואה 
מהסקרים החשובים שהתפרסמו בשנים האחרונות לגבי מצב היודופוביה בעולם מצטיירת תמונה מדאיגה של עלייה כלל עולמית, כאשר יותר מרבע מאוכלוסיית העולם היא בעלת דעות קדומות אנטי-יהודיות. 
בדירוג הגיאוגרפי בולטת לאוס בתחתית הרשימה (0,2% מהאוכלוסייה מוגדרת יודופובית), כאשר אלופת השנאה היא כצפוי הרשות הפלסטינית, בה 93% מהאוכלוסייה היא של שונאים. כך למשל, בסקר של הליגה למניעת השמצה ענו 87 אחוזים מן הנשאלים הפלסטינים בחיוב על האמירה: “אנשים שונאים יהודים בגלל הדרך שבה הם מתנהגים”, ו-91% הסכימו כי “ליהודים יש יותר מדי כוח בעולם העסקים”. 
ואכן ההיבט העיקרי שעולה מדבריו האחרונים של עבאס הוא אכן היודופוביה העיקשת של הפלסטינים, הניזונה על ידי תעמולת מנהיגיהם. אחד הביטויים הבולטים לכך היא כמובן הכחשת השואה.
כאשר מדברים על הכחשת השואה בדרך כלל נכללות בה תופעות מקבילות שאינן שייכות להכחשה ממש. למעשה, ההגדרה הנכונה היא של “עיוותי השואה”, מונח מקביל באנגלית שהוטבע ב-1989 ע”י החוקרת לוסי דווידוביץ’ בפולמוס נגד ההיסטוריון המרקסיסטי ארנו מאייר מאוניברסיטת פרינסטון. 
מתוך תריסר העיוותים ההיסטוריים מוכרים לשואה, ההכחשה היא המוכרת ביותר ולכן פרשה את שמה על כל התופעות המקבילות. אך ישנן עוד מספר דוגמאות: 
המזעור, הטענה שמספרי הקורבנות היהודים בשואה נופחו, או כדברי ז’אן-מארי לה פן הצרפתי: השואה לא הייתה אלא “פרט קטנטן במלחמה”. 
מחיקת הקורבן, המטשטשת את זהותם היהודית של הנרצחים, נוסח התעמולה של ברית המועצות לשעבר. תחת המשטר הקומוניסטי, הוקרן באושוויץ סרט ארוך עבור המבקרים, ובו המילה “יהודים” לא הוזכרה ולו פעם אחת. הסרט לא ממש הכחיש את עובדת הרצח, אך מנה את הנרצחים כפולנים, הונגרים, צ’כים ועוד.
דוגמה קרובה יותר היא דבריה של מי שהייתה שרת החוץ האירופית קתרין אשטון, אשר ביום השואה הבינלאומי לפני ארבע שנים הספידה את “האזרחים” שהושמדו .יהודים, אין. 
עוד דוגמאות של עיוותים הן זילות השואה, הזזת האחריות על ביצועה, דילול אשמתה וכדומה. ד”ר מנפרד גרסטנפלד כתב ספר מאלף ובו תיאר את שלל הגוונים הקיימים בשטח.
אבו-מאזן מחליף אשמים
אחד מעיוותי השואה החמורים ביותר הוא האשמת הקורבן, עמדה בה נקט אבו-מאזן לפני מספר ימים בנאומו שכבר הפך להיות ידוע לשמצה. 
יו”ר הרשות הציג את השואה כתוצאה של “התנהגותם האנטי-חברתית של היהודים”, כגון עיסוקם בהלוואת כספים. על פי עבאס, השואה אכן קרתה, אבל בסך ההשמדה הייתה עונש ליהודים האלה בשל היותם אנטי-חברתיים. דברים אלה מהדהדים כמעט במדויק את ההיסטוריון הגרמני אנטישמי היינריך פון טרייצ’קה, אשר קבע בסוף המאה ה-19 כי הפרעות נגד היהודים “הנם התגובה הטבעית של העם”. 
במילים אחרות, עבאס מתעלם למעשה מהיודופוביה האירופית בת אלפי השנים (שלא לדבר על יודופוביה בת זמננו). לטענתו, כל מה שיש הוא יהודים הפועלים נגד האנושות, והאנושות המגיבה בזעם על פשעיהם. כך שהשואה הייתה למעשה אירוע בו מיליוני יהודים, שליש מעם ישראל, הביאו על עצמם את הסבל הנורא. 
בימינו אנו, יגיד אבו-מאזן, אין טרור פלסטיני אלא “תגובת זעם טבעית”. לגבי דידו והיודופובים בכלל, אין כל אפשרות שהיהודי או הישראלי יותקפו – הם התוקפן התמידי מעצם קיומם, ואין להם ברירה אלא להיעלם. אין פלא אפוא שאם אלה מנהיגיהם, הפכו הפלסטינים לאלופי השנאה העולמיים. וכדאי להזכיר: אבו-מאזן נחשב לאחד המתונים שביניהם.
ד”ר גוסטבו פרדניק הוא חוקר בתחום הפילוספיה היהודית והאנטישמיות ומחברם של מספר ספרים בנושא. בימים אלה רואה אור ספרו החדש על טבעה של היודו-פוביה.