שאלות נפוצות: המסע להשמצת ישראל

המסע לדה-לגיטימציה של ישראל הוא פוליטי, כלכלי ופילוסופי, ומכוון לחתור תחת זכותה של מדינת ישראל להתקיים, ולהכחשת זכותו של העם היהודי להגדרה עצמית במולדתו ההיסטורית

 

הקדמה 

 

מדוע הדה-לגיטימציה מסוכנת?

ישראל מתמודדת עם מספר איומים מוחשיים, ובהם איום גרעיני שהולך ומתהווה מצד איראן, ואיום טילים מצד החמאס והחיזבאללה. איום לא פחות מעורר דאגה המופנה נגד ישראל הוא הדה-לגיטימציה החותרת תחת הלגיטימיות של קיומה של מדינת ישראל, של מדיניותה של ממשלת ישראל ותחת זכותה להגנה עצמית.

 

המסע לדה-לגיטימציה של ישראל הוא פוליטי, כלכלי ופילוסופי, ומכוון לחתור תחת זכותה של מדינת ישראל להתקיים, ולהכחשת זכותו של העם היהודי להגדרה עצמית במולדתו ההיסטורית.

 

המטרה הסופית של מסע הדה-לגיטימציה היא להביא לחיסול קיומה של מדינת ישראל במתכונתה הנוכחית, כלומר, כמדינה יהודית. על פי עמדתם של שוללי הלגיטימיות של מדינת ישראל לא רק שלישראל אין זכות להגן על עצמה, אלא אין לה גם זכות להתקיים. הם מבקשים להביא להתמוטטותה של מדינת ישראל על ידי חתירה תחת ההצדקה והלגיטימיות המוסריות לקיומה של מדינת ישראל, להגביל את יכולתה לפעול במישור הצבאי, לגרום נזק לדימוי של מדינת ישראל ולבודד אותה כמדינה מנודה.

 

יש הבדל בין ביקורת מקובלת על המדיניות של ישראל לבין ביקורת של דה-לגיטימציה, שכן האחרונה מכוונת נגד זכות קיומה של מדינה ונגד הלגיטימיות שלה. תקיפת הלגיטימיות של קיומה של מדינת ישראל חורגת מגבולות השיח התקף על מדיניות זו או אחרת של מדינת ישראל, ותוקפת באופן יסודי את עצם זכות קיומה של ישראל כמדינה. ישראל מוכנה להתווכח ולשוחח עם מבקרים הגונים של ישראל, ובלבד שהם אינם מסיטים את הדיון לשלושת העקרונות החדשים של האנטישמיות: דה-לגיטימציה, דמוניזציה ושימוש במוסר כפול.

 

על אף שהמטרה הסופית של שוללי הלגיטימיות של ישראל היא להביא לחיסולה של המדינה היהודית, הם אינם אומרים בצורה ברורה שיש לחסל את מדינת ישראל. במקום זאת, הם משתמשים במילות קוד וסיסמאות מכובסות כגון "פיתרון של מדינה אחת" או עוסקים בהשוואה של ישראל למדינת אפרטהייד או לנאציזם, כשהם מותירים לקהלם את מלאכת הסקת המסקנות המתבקשות מאליהן. השימוש בהשוואה לאפרטהייד ולנאציזם אינו מקרי; הוא מבוסס על הבחירה בשני מעשי העוול הגדולים ביותר שנעשו במאה ה- 20, ששניהם נחשבים לפשעים נגד האנושות, ולשתי צורות משטר שראוי שיעברו מן העולם.

 

שוללי הלגיטימיות של ישראל משתמשים במגוון רחב של נושאים אנטי-ישראליים בנוסף להשוואה לאפרטהייד ולטיעון שקורבנות השואה הפכו ליוצרי שואה חדשה. טיעונים אלה נועדו לשלול את זכותה הטבועה של ישראל להגנה עצמית ולביטחון, מציגים את ישראל כפושעת בינלאומית ומתארים את הציונות כאידיאולוגיה גזענית ומכחישים את הקשר ההיסטורי בין העם היהודי לבין מדינתו עתיקת היומין, ובפרט עם בירתו, ירושלים. הטוענים נגד הלגיטימיות של ישראל תומכים בפתרון של מדינה אחת וב"זכות השיבה" המומצאת לפליטים הפלסטינים, שתי מילות קוד למצב שבו תתחסל זהותה של מדינת ישראל כמדינה יהודית.

 

עיקר פעילותו של המסע לדה-לגיטימציה של ישראל מתנהל באמצעות ארגונים לא ממשלתיים, תנועות עממיות, בעולם האקדמיה וכן בקרב הציבור הכללי. במסגרת מסע זה נעשה שימוש לרעה במוסדות בינלאומיים על מנת לתקוף את מדינת ישראל. נעשו ניסיונות להמציא עקרונות משפטיים חדשים שאפשר להשתמש בהם נגד ישראל או על מנת להעמיד לדין את בכירי הממשל והצבא בישראל באישומי שקר של פשעי מלחמה, בבתי משפט במדינות מערביות. מסע הדה-לגיטימציה מסתווה ומתחזה לביקורת לגיטימית, אך הופך עקרונות מוסריים, זכויות אדם ואת המשפט על ראשם על מנת להשיג מטרה זו.

 

משתתפי מסע הדה-לגיטימציה מנהלים מלחמה מדינית, כלכלית, תרבותית ואידיאולוגית נגד מדינת ישראל. אחד המאפיינים של מלחמה זו היא ההתמקדות הלא מידתית והאובססיבית במדינת ישראל. מסע זה פועל למעשה נגד חופש הדיבור ונגד השיח הפתוח, ומנסה לגדוע קשרים אקדמיים ומסחריים.

 

ישראל היא המדינה היחידה שעצם קיומה וזכות הקיום שלה הם נושא למתקפה, מדינה שעומדת מול ויכוח לא רק על גבולותיה אלא גם על עצם קיומה. מדינות אחרות, אפילו המדינות באפריקה ואסיה שהוקמו באופן שרירותי במתיחת קווים על מפות על ידי המעצמות הקולוניאליות, אינן נאלצות להתמודד עם מצב שבו זכות הקיום שלהן הופכת נושא לוויכוח. זאת על אף שישראל היא המדינה היחידה שהאו"ם, וקודמו, חבר הלאומים, כאחת, הכירו בזכותה להתקיים. העובדה כי המטילים ספק בזכותו של העם היהודי להגדרה עצמית במדינת ישראל תומכים לעיתים קרובות בהגדרה עצמית לפלסטינים במסגרת מדינה פלסטינית היא עדות ברורה לצביעות טהורה.

 

הטוענים נגד הלגיטימיות של ישראל מציגים את עצמם כמי שתומכים בעניין הפלסטיני, בעוד שבפועל הם פועלים נגד השלום. חלקם מקבלים את חמאס כארגון פלסטיני לגיטימי, על אף שארגון זה דוחה את דרך המשא ומתן לשלום וחותר להשמיד את מדינת ישראל. הם משתעשעים בדרך כלל עם רעיונות כמו דו-קיום ומתנגדים לפיתרון המציאותי היחיד לסכסוך בין ישראל לפלסטינים, פיתרון שתי המדינות, משום שקבלת פיתרון כזה פירושה הכרה בקיומה של מדינת ישראל. הם גם מתעלמים ממצבם של הפלסטינים אשר חיים מחוץ למדינת ישראל ומתעלמים מכך שבמרבית ארצות ערב הפלסטינים הם אזרחים ממדרגה שנייה שחיים בתנאים של עוני ומצוקה.

 

הטוענים נגד הלגיטימיות של ישראל פוגעים פגיעה ישירה במאמצי השלום, מאחר שהם משלים את הפלסטינים להאמין שהם יצליחו לגייס לחץ בינלאומי מספיק על מנת לאלץ את ישראל להיכנע לדרישות הפלסטינים ללא צורך במשא ומתן אמיתי. הם גם פוגעים בצורה אנושה באמון של תושבי מדינת ישראל שהקהילה הבינלאומית תתמוך בצעדים של הגנה עצמית אם ישראל תותקף לאחר שתיסוג משטחים במסגרת הסכם שלום.

 

הטוענים נגד הלגיטימיות של מדינת ישראל אינם תורמים למעשה דבר לפתרון בדרכי שלום של הסכסוך בין ישראל לבין הפלסטינים. מה שראוי לגינוי הם המטרות המרושעות והניצול המעוות של עקרונות, כמו זכויות אדם ומשפט בינלאומי. הגיע הזמן לפעול לשלילת הלגיטימיות של המסע לשלילת הלגיטימיות של מדינת ישראל.

 

כשם שבעבר נהוג היה להפוך את היהודים שעיר לעזאזל לבעיות רבות, כך נעשה היום ניסיון מקביל להפוך את ישראל למדינה מנודה.

 

אנטי-ציונות ואנטישמיות 

 

מה היא ציונות?

ציונות היא התנועה שקראה לשוב ולהקים לעם היהודי מדינה יהודית בארצו ההיסטורית כביטוי לזכות ההגדרה העצמית של העם היהודי, ולחדש את הריבונות היהודית בארץ ישראל. מטרתה של הציונות היתה מדינית: להקים מדינה עצמאית עבור העם היהודי. המקום הטבעי ביותר להקמת מדינה זו היה ציון, ארץ ישראל, ארצו של העם היהודי.

 

על אף שיהדות היא דת, היהודים מהווים עם, שיש לו שפה, תרבות, ספרות והיסטוריה משותפת. הציונות היתה הכלי שבאמצעותו ביקש העם היהודי ליצור עתיד משותף לכל בני העם היהודי.

 

יהודים בעלי עמדות שונות – דתיים וחילוניים, מהשמאל ומהימין – תמכו באידיאלים של התנועה הציונית, ובזכותו של העם היהודי למדינה, כמו כל העמים האחרים ברחבי העולם. היהודים נרדפו רדיפות קשות במהלך ההיסטוריה, והיהודים הבינו כי עתידם כעם תלוי בהקמה של מדינה משלהם. רק מדינה יהודית יכולה ליצור את התנאים להבטחת ביטחונו של העם היהודי. רק במדינה יהודית יוכלו היהודים לחיות חיים מלאים בהתאם למנהגיהם, תרבותם, דתם וזהותם הלאומית. רק במדינה יהודית מובטח מקלט בטוח ליהודים הנמלטים מרדיפות במקומות שונים בעולם.

 

מבחינות רבות אפשר לראות בציונות תנועת שחרור לאומית של עם שגלה ממולדתו ההיסטורית. הציונות שונה מתנועות שחרור לאומיות רבות אחרות מבחינה אחת: במקום לשאוף לעצמאות על ידי הקמת מדינה חדשה, היהודים שאפו להקים מחדש את מדינתם העצמאית העתיקה.

 

על אף שהציונות התגבשה כתנועה מדינית מודרנית רק במאה ה- 19, והמונח "ציונות" נטבע רק בשנות ה- 90 של המאה ה- 19, השאיפה לחדש את הקיום הלאומי של היהודים בארץ ישראל היא שאיפה עתיקת יומין. שאיפתם של היהודים לשוב למולדתם היא בת כ- 2000 שנים. בשנת 70 לספירה, הרומאים החריבו את בית המקדש בירושלים, ומחקו את העיר, שהיתה הבירה המנהלית והדתית של העם היהודי במדינתו. מעשה השמדה מזוויע זה המיט חורבן על הקיום היהודי העצמאי בארץ ישראל, ובעשרות השנים שלאחר חורבן בית המקדש, הוגלה מרבית העם היהודי מארצו. עם זאת, בארץ ישראל נותר מספר קטן של יהודים, ובמהלך ההיסטוריה מעולם לא פסקה הנוכחות היהודית בארץ ישראל.

 

למרות שהוגלו מארץ מולדתם, מרבית היהודים מעולם לא איבדו את התקווה לשוב למולדתם, ותקווה זו היתה בעלת תפקיד מרכזי בספרות היהודית ובתפילות היהודיות. לדוגמה, בסיום ארוחת סדר פסח, נוהגים היהודים ברחבי העולם לברך "לשנה הבאה בירושלים", והיהודים נוהגים מאז ומתמיד להתפלל כשפניהם לכיוון ירושלים. רבים מהביטויים הרוחניים של התרבות היהודית הם בעלי קשר הדוק להיבטים הפיזיים של ארץ ישראל, והתפילות והמצוות של הדת היהודית קשורות לארץ ישראל.

 

הקשר של היהודים לארץ ישראל לא מצא ביטוי בתפילות בלבד. בסוף המאה ה- 19, בעידן "אביב העמים" ובתקופה שלאחריו, עם התחזקות התנועה הלאומית באירופה ועם התגברות האנטישמיות באירופה, יהודי ממוצא אוסטרי, תיאודור הרצל, החל לארגן את התנועה הלאומית של העם היהודי, ותנועה זו זכתה לשם התנועה הציונית. אותה שעה, באופן עצמאי וללא קשר ישיר לפעילותה של התנועה הציונית באירופה, החלו יהודים מתימן, עיראק, טורקיה ומרוקו לחזור לארץ ישראל.

 

חבר העמים, קודמו של האו"ם, נתן הכרה בינלאומית למטרות של התנועה הציונית כאשר העניק בשנת 1922 לממשלת הוד מלכותו, מלך בריטניה, מנדט על ארץ ישראל- פלשתינה, שבו הכריז כי המנדט ניתן "לטובת יסוד בית לאומי לעם היהודי בפלשתינה..", יהודים במספרים גדלים והולכים החלו לשוב לארץ ישראל, כאשר תחילה מנעו מהם התנאים הקשים ששררו בארץ ישראל לבוא בהמוניהם, ולאחר מכן המגבלות שהטילו הבריטים על חזרת היהודים לארץ ישראל. לבסוף נפתחו שערי ארץ ישראל לרווחה עם הקמתה של מדינת ישראל בשנת 1948.

 

כיום, חותרת הציונות לקיים את מדינת ישראל כבית לאומי לעם היהודי. עתיד הציונות תלוי בהמשך קיומה של מדינת ישראל כמדינה בטוחה אשר תוכל לשמש כבית לאומי לעם היהודי ותהיה מדינה דמוקרטית לכל אזרחיה, ערבית ויהודית כאחת.


האם כל ביקורת על ישראל היא בגדר אנטישמיות?

חשוב להכיר בכך שישראל, כמדינה דמוקרטית, מוכנה לקבל ביקורת הוגנת ולגיטימית. ניתוח בעל תוקף, אם כי שלילי, של המדיניות של ישראל אינו אנטישמי, כשם שביקורת על מדינה אחרת אינה נחשבת לגזענית.
אולם, לעיתים רבות מידי הביקורת על ישראל חוצה את הגבול שבין ביקורת תקפה לבין תחומים של השמצה שיש לראותה כאנטישמית. המונח המקובל לסוג זה של השפלה ופגיעה הוא "האנטישמיות החדשה". כשם שבעבר נהוג היה להפוך את היהודים שעיר לעזאזל לבעיות רבות, כך נעשה היום ניסיון מקביל להפוך את ישראל למדינה מנודה.

 

יש המתקשים לשפוט היכן עובר קו הגבול בין ביקורת לגיטימית לבין אנטישמיות אשר מוסווה כביקורת. השר לשעבר, נתן שרנסקי, ניסח קריטריון להגדרת קו הגבול במאמרו החשוב משנת 2004 "אנטישמיות ב- 3D". שלושת העקרונות (ה- 3D) של האנטישמיות החדשה הם: דמוניזציה, שימוש במוסר כפול ודה-לגיטימציה.

 

דמוניזציה: כשם שבמשך מאות שנים נעשתה דמוניזציה לדמותו של היהודי שתואר כגילום חומרי של הרוע בעולם, כך קוראים לישראל מדינת רשע. הרבה מהביקורת שנכללת בקטגוריה זו היא ביקורת שמבוססת על השוואה של הישראלים לנאצים ושל הפלסטינים לקורבנות היהודים של השואה. היפוך השואה אינו שכיח רק במדינות ערב, הוא מכה שורשים גם במדינות המערב. מדובר בטכניקה של תעמולה שהיא נתעבת במיוחד לא רק בשל התרמית בתיאור ישראל במאבקה להגן על קיומה, אלא גם בשל גימוד הסבל האינסופי ויוצא הדופן של קורבנות השואה. מאחורי טיעוני "היפוך השואה" עומדת אפוא צורה חדשה של הכחשת שואה.

 

מוסר כפול: המבחן לבדוק האם טיעון מסוים נכשל בכשל של מוסר כפול הוא לבדוק האם על ישראל מוחלות אמות מידה שונות מאמות המידה אשר מוחלות על מדינות אחרות בנסיבות דומות. אנו עדים למוסר כפול פעמים רבות בפורומים בינלאומיים, שבהם מושמעת נגד ישראל ביקורת לא הוגנת אשר מבוססת על אמות מידה שאינן מוחלות על מדינות אחרות. בד-בבד, אותם פורומים בינלאומיים מתעלמים מהתנהגות או מצבים בני השוואה, או גרועים יותר, של מדינות אחרות. סימן פשוט לשימוש במוסר כפול הוא הכמות הלא סבירה, וכן האיכות הירודה, של הביקורת.

 

דוגמה לשימוש באמות מידה כפולות אפשר למצוא בקריאות להחרים את ישראל. אילו קריאות אלה היו חלק ממסע נרחב יותר אשר היה מכוון נגד משטרים רבים שפוגעים פגיעות חמורות בזכויות אדם ברחבי העולם, ישראל היתה יכולה לטעון כי הכללתה ברשימה זו אינה לגיטימית. אולם, כאשר ישראל היא המדינה היחידה שמציעים להחרים אותה, אפשר לראות בכך הוכחה ברורה לאנטישמיות.

 

דה-לגיטימציה: האנטישמים החדשים מנסים לשלול את הלגיטימיות של עצם קיומה של מדינה יהודית. שוללי זכותה של ישראל להתקיים טוענים כי לישראל לא היתה זכות לקום מלכתחילה, או מנסים להפוך את מדינת ישראל של ימינו למדינה מנודה, לדוגמה, על ידי שימוש במונחים טעונים כמו אפרטהייד או מדינה שמפירה באופן שיטתי זכויות אדם. כפי שכתב נתן שרנסקי: "ביקורת על מדיניותה של ישראל אינה אנטישמית בהכרח, אולם הכחשת זכותה של מדינת ישראל להתקיים היא תמיד אנטישמית. אם לעמים אחרים יש זכות לחיות בביטחון במדינותיהם, אזי גם לעם היהודי יש זכות לחיות בביטחון בביתו הלאומי".

 

מבחן משני, אם כי בעל חשיבות מכרעת, להבחין בין ביקורת לגיטימית לבין ביקורת לא לגיטימית היא בדיקת כוונותיו של המבקר. מבקרים לגיטימיים מקבלים את זכותה של מדינת ישראל להתקיים כמדינת לאום של העם היהודי, ואילו "מבקרים" אנטישמיים אינם מקבלים זאת.

 

מובן שלא כל ביקורת היא אנטישמית. החברה הישראלית, אשר נשענת על מסד דמוקרטי איתן, היא ביקורתית כלפי עצמה עד כדי הלקאה עצמית. אולם, האנטישמיים אינם שותפים לרצונם של הישראלים לשפר את החברה שבה הם חיים; מטרתם היא לשלול את הלגיטימיות של מדינת ישראל בטווח הקצר, על מנת להרוס אותה בטווח הארוך. אין דבר שהישראלים יכולים לעשות על מנת להפיס את דעתם של "מבקרים" אנטישמיים אלה.

 

על אף שלביקורת לגיטימית על מדינת ישראל אין כל קשר לאנטישמיות, שורשיהם של אחדים מהגינויים הלא סבירים של מדינת ישראל נטועים בגישות אנטישמיות, אשר מוסוות לעיתים קרובות כ"אנטי-ציונות". כאומה המחויבת לעקרונות דמוקרטיים, ישראל מאמינה כי ביקורת, בין של ארצות אחרות ובין של תושבי מדינת ישראל, היא כח בעל עוצמה לשינוי חיובי. אולם, מנגד, יש הבחנה ברורה בין קריאות לגיטימיות לשיפור לבין ניסיון לפגוע בלגיטימיות של ישראל, על ידי שימוש באנלוגיות רחוקות מהמציאות, בטכניקות של השחרה ודמוניזציה, תוך יצירת הבחנה בין ישראל לשאר המדינות או תוך החלה על ישראל של אמות מידה שאינן מוחלות על מדינות אחרות. סוגי ביקורת אלה מתעלמים מההקשר שבו ישראל חייבת להתמיד בשאיפתה לשרוד על רקע מתקפות אלימות נגד אזרחיה, ולעיתים קרובות מידי גם נגד עצם קיומה.


 
האם יש הבדל בין אנטישמיות לאנטי-ציונות?

אנטישמיות הוא השם שניתן לצורה של גזענות המכוונת כלפי העם היהודי. על אף שלפי פרשנות מילולית של המונח אפשר לטעון כי מדובר בעוינות כלפי כל העמים השמיים, פרשנות כזו הינה מוטעית. המונח נטבע במקור בגרמניה, בשנת 1879, על מנת לתאר את המסע האירופי האנטי יהודי אשר התנהל באותה תקופה, ותוך זמן קצר הפכה מילה זו למילה המתארת רדיפות והפלייה נגד יהודים בכל רחבי העולם. לכן, כאשר ערבים טוענים כי הם אינם יכולים להיות אנטישמיים מאחר שהם בעצמם "שמיים", הם רק מנסים לזרות חול בעיני השומע, על מנת להכשיר את עמדותיהם הגזעניות. ניסיון לא ראוי זה לפטור את הערבים מאשמת הגזענות הופך בוטה ממש אם נזכור שבארצות ערב כיום אפשר למצוא ביטויים רבים לאנטישמיות קיצונית.

 

למרות השורשים המודרניים יחסית של המונח "אנטישמיות", השנאה לעם היהודי היא תופעה עתיקת יומין. האנטישמיות לבשה צורות שונות ועשתה שימוש במוטיבים מגוונים במהלך ההיסטוריה. בעידן המודרני, דובריה העיקריים היו תנועות לאומניות קיצוניות וכן אידיאולוגיות אחרות. האנטישמיות הגיעה לשיאה בתקופת השואה. יותר משישה מיליון יהודים (שליש מכל אוכלוסיית היהודים בעולם) נרצחו באופן אכזרי ושיטתי במהלך מלחמת העולם השנייה.

 

לאחר שדוכאה האנטישמיות המודרנית באירופה, בעשורים הראשונים לאחר השואה, היא החלה להתפרץ עם להט מחודש בשנים האחרונות, בצורה חדשה: "אנטי-ציונות", או שנאת מדינת ישראל. זאת, למרות העובדה שציונות היא תנועת השחרור הלאומי של העם היהודי, ביטוי לשאיפות הלגיטימיות של העם היהודי להגדרה עצמית ולעצמאות לאומית. התנועה הציונית נוסדה על מנת לספק לעם עתיק מדינה ריבונית בארץ אבותיו. מדינת ישראל היא הגילום המדיני המודרני של חלום עתיק יומין זה. להכחיש את זכותם של היהודים למדינה משלהם, פירושו של דבר לשלול מהם את הזכות להגדרה עצמית שעמים אחרים נהנים ממנה, ויצירת הבדל זה היא אנטישמיות.

 

מטרתה של האנטי-ציונות היא לחתור תחת הלגיטימיות של מדינת ישראל, ובאופן זה למנוע מהעם היהודי לקבל את מקומו הראוי בקהילת העמים. הניסיון לפגוע בציונות הוא אפוא ניסיון המכוון נגד זכותה הבסיסית של מדינת ישראל להתקיים כעם בעל זכויות ומעמד שווים בין כל העמים הנמנים על משפחת העמים, תוך הפרה של העקרונות הבסיסיים של המשפט הבינלאומי. 


כשם שהאנטישמיות שוללת את זכויותיהם של היהודים כפרטים בחברה, כך האנטי-ציונות תוקפת את העם היהודי כעם, ברמה הבינלאומית. בדומה לשימוש בדמותו של "היהודי" כשעיר לעזאזל לבעיות חברתיות רבות, נעשה שימוש במדינת ישראל כ"שעיר לעזאזל" או כ"מדינה מנודה" בזירה הבינלאומית, כפי שאפשר ללמוד מהמספר הלא מידתי של הגינויים החד-צדדיים שמדינת ישראל נאלצת לספוג פעם אחר פעם.

 

האנטי-ציוניות מקבלת פעמים רבות ביטויים בוטים במתקפות על מדינת ישראל באומות המאוחדות ובפורומים בינלאומיים אחרים. במהלך השנים נוצלו אירועים רבים בזירה הבינלאומית כהזדמנות להביא לגינוי ישראל, ללא קשר לנושא, וללא קשר לשאלה עד כמה הניסיון לקשור את הדברים לסכסוך במזרח התיכון הוא מאולץ ומלאכותי.

 

זאת ועוד, אין זה צירוף מקרים כי לגינויים שמדינת ישראל סופגת בפורומים הבינלאומיים ובתקשורת נלווית פעמים רבות עלייה חדה במספר תקריות האנטישמיות בחלקים רבים בעולם.

 

בעוד שביקורת לגיטימית על מדיניות מסוימת של מדינת ישראל היא חלק מהתהליך הדמוקרטי, ביקורת שחוצה את הגבול לתחום הלא לגיטימי, על ידי דמוניזציה של מדינת ישראל, דה-לגיטימציה שלה, או על ידי שימוש במוסר כפול כלפי מדינת ישראל, היא ביקורת שיש לראות בה ביטוי של "האנטישמיות החדשה". הן הצורות המסורתיות של אנטישמיות והן הגרסה החדשה (שבה ממלאת מדינת ישראל את תפקיד היהודי בזירה הבינלאומית) הן תופעות שיש לגנותן בכל לשון של גינוי.


 
מדוע נרשמה עלייה במספר התקריות האנטישמיות?

המסע לפגוע בלגיטימיות של מדינת ישראל הביא בעקבותיו לעלייה חדה במספר המתקפות על רקע אנטישמי בכל רחבי העולם. באופן גובר והולך מטשטש הקו בין ביקורת לגיטימית על מדינת ישראל לבין מתקפות אנטישמיות על יעדים יהודיים.

 

מאז תחילת האינתיפאדה השנייה בספטמבר 2000, מתנהל בכל העולם מסע דה-לגיטימציה נגד מדינת ישראל. כל פעולה צבאית שעושה מדינת ישראל גוררת בעקבותיה גלים חדשים של התקפות. ובמקביל, ככל שישראל מוותרת ויתורים נוספים למען השלום, כך גוברות המתקפות המילוליות על מדינת ישראל. 


ישראל מותקפת באמצעי התקשורת ובפורומים בינלאומיים, ומנהיגים מדיניים ואנשי אקדמיה שופכים עליה אש וגופרית. גורמים שונים מטילים ספק בזכותה הבסיסית של מדינת ישראל להתקיים ובחובתה הבסיסית להגן על שלום אזרחיה. קיצונים משמאל ומימין חברו זה אל זה במסע השנאה שלהם נגד המדינה היהודית.

 

מתקפות אלה חורגות מביקורת שעשויה להיות מוצדקת, ביקורת שמדינת ישראל כדמוקרטיה פעילה ותוססת, רואה בה חלק מהשיח הלגיטימי בין מדינות. אולם, לא לגיטימי לבקר את ישראל באופן בלתי מידתי בעליל, להיטפל למדינת ישראל מבין כל המדינות, ולנסות לכפות עליה אמות מידה בלתי אפשריות, שאינן נדרשות ממדינות אחרות בעולם.  אין זה לגיטימי לפעול לדמוניזציה של ישראל בכל דרך. הניסיונות לפגוע בלגיטימיות של הקיום של מדינת ישראל או בעצם קיומה כמדינת הלאום של העם היהודי אינם לגיטימיים ואינם יכולים להיות לגיטימיים.

 

יש סיבות רבות לתופעה הולכת ומתעצמת זו. היא קשורה קשר הדוק ליכולתם של הפלסטינים לשווק את הדימוי שלהם כקורבנות חלשים. הפלסטינים מנסים לשווק את עצמם כקורבנות וכצד החלש על מנת לזכות באהדתם של המצדדים בזכויות אדם (בשעה שהנהגת החמאס והטרוריסטים שלו מפירים את זכויות האדם הבסיסיות ביותר של קורבנות ישראלים חפים מכל פשע, ושל בני עמם).

 

גם ההטיה של כלי התקשורת ממלאת תפקיד חשוב בהתפשטות הדה-לגיטימציה של מדינת ישראל. לא מפתיע שהאוכלוסייה במערב, שנוטה בדרך כלל לבטוח באמצעי התקשורת שלה, מושפעת מהחשיפה הגדולה שלה לתיאור חד-צדדי של הסכסוך בין מדינת ישראל לפלסטינים.

 

גינויים אחרים אשר מכוונים נגד מדינת ישראל מונעים משיקולים אידיאולוגיים יותר, אשר לעיתים קרובות מועלים על ידי אלה המוכנים לעצום עין לנוכח ההפרות של המשטרים הטוטליטאריים, גסות ובוטות ככל שיהיו, ולהתמקד בביקורת על הצעדים הננקטים על ידי מדינות דמוקרטיות.

 

גם הגישות האנטישמיות המסורתיות, אשר מוסוות לעיתים קרובות כעמדות אנטי-ציוניות, ממלאות תפקיד לא מבוטל במגמה זו. בהתחשב בכך שיש רבים שאינם מסוגלים או אינם רוצים להבדיל בין מדינת ישראל לבין הקהילות היהודיות בחוץ לארץ, למתקפות אלה על הלגיטימיות של מדינת ישראל נלוות תקיפות פיזיות נגד מטרות יהודיות בכל רחבי העולם, לרבות באירופה. התקריות האנטישמיות כוללות הטמנת פצצות והצתת בתי כנסת ובתי ספר יהודיים, מעשי ונדליזם וחילול בתי עלמין יהודיים, איומים במוות ובאלימות נגד יהודים, והתקפות שלא קדמו להן התגרויות, עד כדי מוות. פשעי שנאה אלה מכוונים כלפי יהודים מן השורה, מנהיגים דתיים וכלפי מוסדות קהילתיים, ופעמים רבות הם מוסווים כמעשים "אנטי-ציוניים".

 

מספרן של מתקפות אלה גדל לעיתים קרובות כאשר פורצים סכסוכים מזוינים. הן במהלך מבצע עופרת יצוקה בחודשים דצמבר 2008 - ינואר 2009, והן לאחר מכן, הגיע מספר ההתקפות האנטישמיות במערב אירופה לרמת שיא, שלא היינו עדים לה מאז סוף מלחמת העולם השנייה.

 

המצב במזרח התיכון גרוע אף יותר. רטוריקה אנטי-ישראלית מתלהמת היתה מאז ומתמיד חזון נפרץ, אולם היא התעצמה בעשור האחרון. מיתוסים אנטישמיים ואנטי-ישראליים מופצים לעיתים על ידי ממשלות, בהתאם לסדר היום שלהן, וחלקים גדולים מהאוכלוסייה המקומית מוכנים לקלוט מיתוסים אלה ללא כל ביקורת כדברי אמת. הזרם הבלתי פוסק של האשמות שערורייתיות ובלתי מבוססות אשר נובע בשפע רב מהדוברים הפלסטיניים השונים תורם אף הוא את תרומתו לגל האנטישמיות הגואה. אחת התוצאות של שנאה זו היא הגידול במספר ההתקפות על יהודים ועל מטרות יהודיות.

 

מדינת ישראל מודאגת דאגה עמוקה מן העלייה שנרשמה לאחרונה באנטישמיות המכוונת כלפי קהילות יהודיות באירופה ובמקומות אחרים. תופעה זו, אשר הולכת ומתעצמת, חייבת לעורר דאגה עמוקה בליבו של כל בן תרבות. ישראל קוראת לממשלות של הארצות שבהן מתפשטת מכת האנטישמיות לנקוט בכל האמצעים הנחוצים על מנת להבטיח את ביטחונן של הקהילות היהודיות ועל מנת לנקוט בהליכים הדרושים נגד מבצעי מעשים אלה הראויים לכל גינוי. יש לגנות את ההסתה האנטישמית - בין על ידי יחידים, ארגונים או מנהיגים של מדינות מסוימות - בכל הזדמנות אפשרית ומעל כל במה.

 

השואה


מהי הכחשת השואה?

השואה היתה ניסיון מכוון ושיטתי של המשטר הנאצי להשמיד את כל העם היהודי. ניסיונות מודרניים להכחיש טרגדיה זו או אף לגמד את ממדיה, שהיו ייחודיים בהיקפם, הם חילול זכרם של מיליוני הקורבנות.

 

השואה החלה בדמוניזציה של דמותו של היהודי. בשנת 1933 אדולף היטלר תפס את השלטון בגרמניה והקים משטר גזעני שבו נחשב היהודי ל"תת- אדם" ("Untermenschen") שאינו נמנה על המין האנושי. לאחר שגרמניה פתחה במלחמת העולם השנייה בשנת 1939, היטלר החל ליישם את הפיתרון הסופי להשמדת העם היהודי. כוחותיו ריכזו את היהודים בגטאות, והקימו מחנות עבודה ומחנות ריכוז שאליהם הועברו היהודים בניגוד לרצונם. מיליוני יהודים נטבחו באופן מכוון, ואילו הקורבנות הנותרים מתו מרעב ומחלות. מטרתו של היטלר היתה למחוק מעל פני האדמה כל יהודי ויהודי שחי בעולם.

 

במהלך שש שנות המלחמה נטבחו שישה מיליוני יהודים על ידי הנאצים ובהם מיליון וחצי ילדים. ההשמדה המתוכננת של היהודים ביוזמתו של היטלר, שבוצעה ביעילות מצמררת, הביאה להשמדת שליש מאוכלוסיית היהודים בעולם. רצח עם זה היה ייחודי במימדיו, באופן ניהולו וביישום תוכנית ההשמדה. רצח עם זה כוון להשמיד עם שלם, בכל מקום שבו נמצאו היהודים, ורק משום שנולדו כיהודים. מסיבות אלה ניתן לתופעה זו שם ייחודי משלה: השואה.

 

עתה, לאחר שחלפו רק מעט יותר משישים שנה, אנטישמים רבים מנסים להכחיש את עובדת קיומה של השואה, או מנסים לגמד את מימדי הטרגדיה על ידי השמעת הטענה כי היקף ההרג היה קטן הרבה יותר. אחדים מהגזענים שואפים לטהר את הנאצים מהכתם הלא נמחה שדבק בהם. אחרים מאמינים בטעות כי מדינת ישראל הוקמה על מנת לפצות את היהודים על השואה - ועל ידי הכחשת עצם קיומה של השואה הם מנסים לשלול את זכות הקיום של מדינת ישראל. מסיבה זו זוכים מכחישי השואה לתמיכה רבה בארצות ערב. למעשה, בזמן מלחמת העולם השנייה היו מנהיגי ערביים, לרבות המופתי, מנהיג ערביי פלשתינה, אשר תמכו באופן פעיל בתוכניות של הנאצים להשמיד את העם היהודי. בשנים מאוחרות יותר נשמעו לא פעם קולות בעולם הערבי המתלוננים על כך שהיטלר לא השלים את מלאכתו.

 

בשנים האחרונות לובשת הכחשת השואה פנים חדשות. שונאים מלאי שטנה של ישראל, מימין ומשמאל לקשת הפוליטית, נוהגים להשוות לעיתים קרובות את מדינת ישראל למשטר הנאצי ואת הפלסטינים ליהודים. סחר בזוי זה בדם הקורבנות נועד לא רק לחתור תחת עצם זכות הקיום של מדינת ישראל אלא גם מנסה, בד-בבד, לגמד את מימדי השואה. ההשוואה בין שני מצבים שאין להם כל בסיס משותף משיגה "מטרה" כפולה: גינוי מוסרי של ישראל והפיכת סבלם של קורבנות השואה לדבר של מה בכך.

 

הכחשת השואה, על כל צורותיה, היא מעשה מתועב מבחינה מוסרית, ואין להשלים עמו אף פעם. רק אם נזכור, נתעד ונציין את זכר השואה נוכל להבטיח שתופעה כזו לא תחזור על עצמה בתולדות האדם והחברה האנושית, נגד היהודים או נגד כל קבוצת אנשים אחרת.

 

 טכניקות של שלילת הלגיטימיות של מדינת ישראל 


כיצד מבזים את ערכיה של מדינת ישראל?

ישראל היא מדינה שמתגאה בערכיה הנשגבים הנטועים במסורות יהודיות ובעקרונות דמוקרטיים מודרניים כאחת. הכרזת העצמאות של מדינת ישראל משלבת באופן ברור בין שני המקורות הנורמטיביים הללו של המדינה.

 

ישראל נאבקת לשמור על ערכים אלה גם לנוכח המלחמות ומתקפות הטרור שאין להן סוף שעמן נאלצת מדינת ישראל להתמודד. ישראל חותרת לאזן בין הזכות לחירות לבין הצורך בביטחון, ובמילותיו של נשיא בית המשפט העליון הקודם, הידוע בעולם כולו, השופט אהרון ברק "להילחם עם יד אחת קשורה מאחורי הגב" על ידי האידיאלים הדמוקרטיים שלה.

 

למרות הקשיים המרובים הכרוכים בכך, ישראל נותרת גאה בהישגיה. כל מערכת הממשל בישראל, לרבות הרשות המבצעת, הרשות השופטת והרשות המחוקקת, כפופות לעקרונות של שלטון החוק וזכויות הפרט. העיתונות החופשית והבועטת, מערכת המשפט החזקה, מפלגות האופוזיציה החזקות והמספר הרב של ארגוני זכויות האדם אשר פועלים במדינת ישראל בחופש מלא יוצרים ערובה אפקטיבית לשלטון החוק ולכיבוד זכויות האדם.

 

למרות מאמציה של מדינת ישראל להיות "אור לגויים" הולכת וגוברת המתקפה על ערכיה של מדינת ישראל על ידי אלה שרוממות זכויות האדם בפיהם.

 

אופייה היסודי של מדינת ישראל כמדינה יהודית מותקף בשם שוויון הזכויות; הדגם המדיני של מדינת ישראל מתואר כלא מוסרי במהותו - ישראל מתוארת כמדינת אפרטהייד. אולם, העובדה כי לישראל יש אופי אתני רשמי אינה עושה אותה למיוחדת במשפחת האומות. למעשה, ישראל היא רק אחת מבין מדינות דמוקרטיות רבות שיש להן אופי אתני רשמי או דת מדינה.

 

זאת ועוד, כפי שנזכר לעיל, הכרזת העצמאות של מדינת ישראל אינה מגדירה את מדינת ישראל כמדינה יהודית אלא כמדינה יהודית ודמוקרטית, אשר מבוססת על עקרונות של הפרדת רשויות, חירות ושוויון מלא בפני החוק, לכל תושביה ללא קשר לדת, גזע, מין או לאומיות.

 

תוקפי ישראל מתארים אותה לא רק כמדינה מפלה אלא גם כתוקפן במזרח התיכון, כמדינה שאין לה עניין בשלום או בסיום הכיבוש. לגבי מי שאימץ דפוס מחשבה זה, רק הישראלים נושאים באחריות למבוי הסתום במזרח התיכון, ורק את מדינת ישראל יש להאשים באלימות. רק מדינת ישראל אחראית להבערת האזור, ורק כאשר מדברים על מדינת ישראל שוללים את זכות ההגנה העצמית שלה. תפיסה זו רואה מניעים אפלים בכל פעולה של מדינת ישראל, ומנסה להפוך את ההיסטוריה על ראשה כדי לעשותה לכלי נשק נגד מדינת ישראל. לעיתים קרובות מידי ישראל מואשמת שלא בצדק, או כדברי ראש ממשלת ישראל "ישראל אשמה עד שתוכח אשמתה".

 

אולם פעם נוספת, העובדות מוכיחות את שקריותן של טענות אלה. ההיסטוריה של מדינת ישראל מתאפיינת בחתירה עקבית לשלום של מדינת ישראל, וברתיעתה ממלחמות וסכסוכים מיותרים.

 

ההחלטה המודעת להתעלם מעובדות אלה והניסיון המתוזמר לתקוף את הערכים האוניברסאליים של מדינת ישראל יוצרים דינאמיקה מסוכנת. דינאמיקה זו מנוצלת על ידי הכוחות הקיצוניים באזור, בעיקר על ידי איראן ועל ידי ארגוני החסות שלה, חמאס וחיזבאללה, אשר אימצו אסטרטגיה של פגיעה במדינת ישראל באופן צבאי, מדיני וכלכלי.

 

בין כתוצאה מכוונת ובין שלא מדעת, פעילי זכויות האדם בשם עצמם מיישרים קו עם הפונדמנטליזם האסלאמי נגד מדינת ישראל. הרעיון לזרז את כניעת ישראל באותה שיטה שהביאה לקריסת המשטר הגזעני בדרום אפריקה - רעיון העומד במרכז התפיסה והתוכנית האסטרטגית של מסע החרם על ישראל - הוא רעיון פשטני ובלתי מבוסס שיגרום רק לסבל אנושי נוסף, תוהו ובוהו ושפיכות דמים.

 

מי שבאמת דואגים לצדק, לשלום, לזכויות האדם ולחוק הבינלאומי חייבים לדחות את הניתוח השטחי ואת ההצגה חסרת הטעם של ישראל כתוקפן אלים אשר מעוניין במלחמה. נהפוך הוא, הגורמים בישראל, ואנו מקווים שגם בשטחים הפלסטיניים, אשר פועלים למען הפתרון של שתי מדינות אשר חיות זו לצד זו בשלום, ופועלת למען ערכים אוניברסאליים, הם אלה שעשויים להביא בסופו של דבר לשלום אמיתי ויציב בהתאם למשפט הבינלאומי. מדינת ישראל היא המעודדת ותומכת בזכויות לאומיות, אזרחיות וזכויות אדם. אי הכרה בעובדה פשוטה זו רק תורמת לחיזוקה של רוח הקיצוניות המנשבת ברחבי המזרח התיכון.


 
כיצד נעשה שימוש ב"לוחמה משפטית" על מנת לשלול את הלגיטימיות של מדינת ישראל?

אחד מכלי הנשק האהובים על הגורמים המחויבים לשלילת הלגיטימיות של המדינה היהודית, ולהכחשת זכותה להגנה עצמית הוא "לוחמה משפטית" מונח שטבע שר המשפטים של ארצות הברית, מיכאל ניוטון. לוחמה משפטית מוגדרת בדרך כלל כאסטרטגיה של שימוש או שימוש לרעה במשפט כתחליף לאמצעי מלחמה מסורתיים על מנת להשיג יעדים צבאיים. אפשר להשתמש במונח זה על מנת להגדיר את האסטרטגיה החדשה שאומצה במאבק המדיני נגד ישראל.

 

האסטרטגיה של שלילת הלגיטימיות של מדינת ישראל תוך השענות על טיעונים חוקיים, ותוך ניצול פורומים משפטיים לאומיים ובינלאומיים, פותחה לאחר כישלונם של ניסיונות צבאיים מרובים להשמיד את המדינה היהודית.

 

הלוחמה המשפטית כוללת שני מרכיבים מרכזיים אשר מופעלים שניהם נגד מדינת ישראל. הראשון הוא השימוש הבוטה בדיני העימותים המזוינים כאמצעי לדרבן כוחות צבא להפרות לכאוריות של דינים אלה ושימוש בהפרות לכאוריות אלה כאמצעי תעמולה נגד כוחות אלה. לדוגמה, טרוריסטים תוקפים את כוחות ישראל כשהם מסתתרים מאחורי אזרחים על מנת שיוכלו לאחר מכן להטיל את האשמה לאובדן חייהם של אזרחים על פעילות של צה"ל שהיתה לכאורה אגרסיבית ובלתי מידתית.

 

דוגמה קלאסית ללוחמה משפטית זו היא דוח גולדסטון, אשר מטיל על ישראל את האחריות לפגיעה בתשתיות אזרחיות ואובדן חיי אזרחים במהלך מבצע עופרת יצוקה בעזה, וזאת למרות העובדה שהנזקים נגרמו כתוצאה ישירה מהטקטיקות הצבאיות של החמאס, והשימוש לרעה הבוטה בדיני הסכסוכים המזוינים, לרבות אנשי חמאס שהסתתרו בבתי חולים, השתמשו באזרחים כמגן אנושי, ואחסנו כלי נשק ואמצעי לחימה בבתים של אזרחים, בבתי ספר ובמסגדים.

 

המרכיב השני של הלוחמה המשפטית אינו מזיק פחות מהראשון. כחלק ממתקפה זו בשני ראשים מעודדים יחידים וקבוצות להגיש תביעות אזרחיות ופליליות בבתי משפט לאומיים ובינלאומיים נגד דמויות מדיניות וצבאיות בולטות על הפרות לכאורה של המשפט הבינלאומי. מספר התביעות שהוגשו נגד בכירי ממשל ישראליים גדל בקצב מעריכי בשנים האחרונות. תביעות אלה הוגשו נגד חברי ממשלה ונציגים פוליטיים מכל הקשת הפוליטית בניסיון ליצור גינוי גורף של כל הפעולות והיוזמות של מדינת ישראל. הניסיון לפגוע באישים בכירים מישראל זוכה לעניין וכיסוי תקשורתיים בלתי מבוטלים, ולכן, למרות שבמרבית המקרים תביעות אלה נדחות כבר בשלבים הראשונים שלהן, הן מהוות אירוע תקשורתי ויחצני יעיל מאוד מנקודת ראותם של התובעים.

 

צורה זו של לוחמה משפטית אינה רק מקשה על תוכניות הנסיעות והבילוי של תושבי ישראל. היא נועדה לזרוע פחד בקרב בעלי תפקידים בישראל, על מנת להרתיע אותם מלפעול כפי שמתבקש מהם מחשש שיועמדו אחר כך לדין, והיא פוגעת בקשרי החוץ של מדינת ישראל, מקלקלת יחסים עם גורמים בינלאומיים, ומשמשת על מנת לפגוע בלגיטימיות של המדינה היהודית. בשל תוצאות אלה, מספר מדינות תיקנו את חוקיהן, על מנת להגביל את יכולתן של קבוצות פרטיות ליזום תביעות מסוג זה ולנצל לרעה את המערכת המשפטית הלאומית. הגם שצעד זה הוא צעד בכיוון הנכון הלוחמה המשפטית נמשכת במלוא עוזה. 


יש להבין, בפרפרזה על דבריו של הוגה הדעות הצבאי הגרמני קארל פון קלאוזביץ שאמר ש"מלחמה ... היא המשך הפעולה המדינית באמצעים אחרים", שהלוחמה המשפטית היא המשך פעילות הטרור באמצעים אחרים. וכשם שכל אדם בעל מצפון חייב להתנגד לטרור כדרך פעולה לגיטימית, כך יש לנטוש את דרך הלוחמה המשפטית כדרך להשגת מטרות מדיניות.


 
האם ישראל זוכה ליחס הוגן באו"ם?

מדינת ישראל היא חברה פעילה במשפחת האומות, ומשתתפת פעילה ונמרצת בארגונים בינלאומיים. מדינת ישראל היא אחת המדינות הבודדות אשר הוקמו בחסות האו"ם, והצטרפה לאו"ם כחברה ה- 59, ב- 11 במאי 1949. מאז ועד היום השתתפה מדינת ישראל במגוון רחב של פעילויות של האו"ם ותרמה בהתלהבות למוסדות השונים של האו"ם ולסוכנויות הבינלאומיות, כגון אלה שעוסקות בבריאות, פיתוח, עבודה, מזון וחקלאות, חינוך ומדע. ישראל גם ממלאת תפקיד בעבודתם של הארגונים הלא ממשלתיים אשר פועלים בחסות האו"ם, אשר עוסקים במגוון נושאים מתעופה ועד הגירה, מתקשורת ועד מטאורולוגיה, ממסחר ועד מעמד האישה.

 

למרבית הצער, נכונותה של ישראל להשתתף בפעילות בינלאומית לא זכתה תמיד לנכונות מקבילה מצדדים אחרים. אם כי האו"ם מקבל לסירוגין החלטות שיכולות להוות בסיס סביר לקידום השלום בין ישראל לשכנותיה, בחלק גדול מהזמן נוקט האו"ם בעמדה לא מאוזנת כלפי מדינת ישראל.

 

פעמים רבות נעשה באו"ם שימוש לא ראוי, ועושים בו שימוש כחלוץ בניהול המערכה המדינית המתמשכת אשר מנוהלת נגד מדינת ישראל על ידי מתנגדיה באזור ובמקומות אחרים. חברות הליגה הערבית, 21 במספר, מציעות לעיתים קרובות הצעות החלטה אנטי-ישראליות אשר זוכות לתמיכתה של הוועידה האסלאמית (56 מדינות בסך הכל) ולתמיכה של הקבוצה הגדולה של המדינות הבלתי מזדהות (117 במספר), שיש להן רוב כמעט אוטומטי מתוך 197 המדינות החברות באומות המאוחדות. לכן, להצעות החלטה אנטי-ישראליות מובטח כמעט תמיד רוב בעצרת הכללית ובפורומים אחרים של האו"ם.

 

לאחר סיום המלחמה הקרה ועם התנופה בתהליך השלום בין ישראל למדינות ערב בשנות ה- 90 של המאה ה- 20, החלה להיות מורגשת מגמה מאוזנת יותר בעצרת הכללית של האו"ם בהחלטותיה בנוגע למזרח התיכון. דוגמה לכך היא ההחלטה שהתקבלה בשנת 1991 שבה ביטלה העצרת הכללית את ההחלטה הידועה לשמצה משנת 1975 אשר השוותה את הציונות לגזענות. בשנים האחרונות התאפשרה לישראל מעורבות רבה יותר בפעילות האו"ם בשל צירופה המוגבל לקבוצה אזורית.

 

אולם מאז פרוץ גל הטרור והאלימות הפלסטינית בשנת 2000, ובעקבותיו מלחמת לבנון השנייה (2006) ומבצע עופרת יצוקה בעזה (שנת 2008) מגמה חיובית זו התהפכה בחלקה הגדול. המנהיגות הפלסטינית, המדינות החברות הערביות ותומכיהן באו"ם מנסים לנצל את המצב בזירה הבינלאומית לטובתם. כמו בעבר, לעיתים קרובות מוצעות ומתקבלות החלטות לא מאוזנות בוטות נגד מדינת ישראל. ולמרות שישראל זכתה לחברות זמנית בקבוצה המערב אירופית ובקבוצות אחרות, חברות זו היא חברות מוגבלת בלבד, ופירוש הדבר שישראל ממשיכה להיות המדינה החברה היחידה שנשללת ממנה הזכות לשמש כחברה במועצת הביטחון.

 

מכאיב במיוחד הוא הניצול של הפורומים של האו"ם בנושא זכויות האדם, אשר משמשים כפלטפורמה למתקפות חד-צדדיות ושערורייתיות על שמה הטוב של ישראל, לעיתים קרובות מצידן של מדינות הידועות בפגיעות הקשות שהן פוגעות בזכויות האדם. תופעה זו מצערת במיוחד לאור הזמן הרב שמוקדש לגינוי ישראל על חשבון תשומת הלב שיש להקדיש להפרות חמורות של זכויות האדם במדינות חברות אחרות.

 

יש לזכור עם זאת כי אחדות מהחלטות האו"ם היו בעלות חשיבות מכרעת לישראל, כמו החלטת מועצת הביטחון 242 (מ- 22 בנובמבר 1967) והחלטה 338 (מ- 22 באוקטובר 1973), אשר יצרו מסגרת מוסכמת לפיתרון הסכסוך בין מדינת ישראל לבין מדינות ערב. במרוצת השנים היו מקרים שבהם תרם האו"ם להפסקת מעשי האיבה בין ישראל לבין שכנותיה הערביות על ידי מינוי מתווכים, על ידי מתן חסות של האו"ם להסכמי הפסקת אש ושביתת נשק, על ידי הצבת כוחות או"ם בין הצדדים היריבים, וכן במסגרת תפקידו של האו"ם ברביעייה הבינלאומית.

 

אך למרות זאת, ההטייה נגד מדינת ישראל, שמכתיבה פעמים רבות מידי את עמדותיו של האו"ם, מטילה צל כבד על היושרה של ארגון זה ומעלה ספקות חמורים באשר ליכולתו למלא תפקיד קונסטרוקטיבי בקידום שלום אמיתי והוגן בין מדינת ישראל לבין שכנותיה הערביות.

 

טענות מופרכות 


האם השואה היא ה"אחראית" להקמת מדינת ישראל?

"שואה" הוא השם שניתן לניסיון של גרמניה הנאצית ואוהדיה להשמיד את העם היהודי במהלך מלחמת העולם השנייה. עד לסוף שנת 1945 הושמדו שישה מיליון יהודים (שליש מיהודי העולם). 
נכון אמנם כי אימי השואה גרמו לאנשים רבים לחוש תחושת הזדהות עם מצוקתם של היהודים, אך לא נכון לומר כי תחושת האשמה האירופית היתה הסיבה העיקרית להקמת המדינה היהודית. אפשר לראות את השואה כגורם שהאיץ את תהליך הבנייה וההקמה של מדינת ישראל שהיה אז כבר בעיצומו. 

 

התנועה הציונית החלה לפעול במאה ה- 19, ובשנות ה- 80 של המאה ה- 19 כבר הגיע הגל המאורגן הראשון של מתיישבים יהודיים לארץ ישראל. במהלך השנים, היהודים לא רק הקימו ישובים חקלאיים ועירוניים, אלא אף הניחו את היסודות למדינה שבדרך. בארץ פעלה חברה יהודית משגשגת שהקימה מוסדות שלטוניים למדינה העתידה לקום, ופעלה באופן נמרץ לביסוס הריבונות על חלקי הארץ אשר הוענקו לעם היהודי במספר רב של תוכניות שלום בתקופת טרום המדינה.

 

התמיכה הבינלאומית במטרותיה של התנועה הציונית - הקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל - החלה זמן רב לפני מלחמת העולם השנייה. למען האמת, הצעד המהותי הראשון לקראת הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל ננקט לאחר מלחמת העולם הראשונה, כאשר ביולי 1922 חבר הלאומים העניק לבריטניה הגדולה את המנדט על פלשתינה - א"י. בהחלטה שהתקבלה על ידי 52 הממשלות שהיו חברות בחבר העמים, קרא כתב המנדט לבריטניה הגדולה לאפשר הקמה של בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל.

 

הצעד המהותי הבא היה בשנת 1947 בהחלטה 181 של העצרת הכללית של האו"ם אשר קראה לחלוקת שטחי המנדט לשתי מדינות, אחת יהודית והשנייה ערבית.  

 

אשמה של מדינות אירופה אינה יכולה לשמש הסבר חלופי להצבעה שהתקיימה באו"ם בשנת 1947. הגם שמרבית חברות האו"ם ממערב אירופה הצביעו בעד ההחלטה, גם מרבית מדינות מזרח אירופה, דרום אמריקה ואפריקה הצביעו בעד ההחלטה, ואלה מדינות שלא היה להן קשר של ממש לשואה.

 

זאת ועוד, תוכנית החלוקה של האו"ם לא נולדה בחלל ריק. האימפריה הבריטית כבר היתה מצויה באותו זמן בתהליך של התמוטטות, הודו זכתה לעצמאות משלטון הבריטים, בתהליך שבו הופרדו ממנה החלקים המוסלמיים שיצרו את פקיסטן. תהליך הדה-קולוניזציה החל כבר בחלקים נרחבים מהעולם המתפתח. 

 

בדומה, באותו זמן כבר עשתה המדינה היהודית כברת דרך גדולה בדרכה לעצמאות.  התנועה הציונית סייעה בהקמת ממשלת צללים למדינה שבדרך, וכן את מרבית המוסדות האחרים הנחוצים להקמת מדינה, לרבות מפלגות, מערכות חינוך ובריאות, תנועות עובדים, ארגונים חברתיים, אתרי תרבות וכח צבאי הגנתי מחתרתי.

 

לאור עובדות אלה, השאלה אינה האם תחושת אשם אירופית היא שאחראית להקמת מדינת ישראל, אלא אם מדינת ישראל היתה מוקמת קודם לכן אפשר היה למנוע את השואה. אולם, אלה הנאחזים בסברה המוטעית של ה"אשמה האירופית" נוטים להתעלם משאלה זו, מאחר שטענה זו היא חלק ממכלול התיאוריות המוצגות על ידי המנסים לשלול את הלגיטימיות של עצם קיומה של מדינת ישראל.

 
האם ישראל היא מדינת אפרטהייד?

כמו מרבית הדמוקרטיות המערביות שמתגוררת בהן אוכלוסיית מיעוט שגודלה אינו זניח, גם על ישראל לעשות עדיין רבות בטרם יושג שוויון מלא בין כל אזרחיה. אולם, ההבדל בין המצב של ערביי ישראל לבין המצב ששרר בדרום אפריקה הוא כה גדול עד שאין כל אפשרות לעשות ביניהם השוואה כלשהי. כאשר עושים השוואה זו, הדבר מעיד יותר על עמדתו של עושה ההשוואה כלפי ישראל מכפי שההשוואה מעידה על המציאות במדינת ישראל.

 

מאחר שאין הצדקה של ממש להאשמה כזו, יכולים להיות לה רק שני הסברים אפשריים, או שעושה ההשוואה כלל איננו מכיר את המצב בישראל, או שעושה ההשוואה עוין מאוד את מדינת ישראל. השקר של "ישראל היא מדינת אפרטהייד" משמש פעמים רבות את המבקשים לשלול את הלגיטימיות של קיומה של מדינת ישראל, גישה שהיא אחד משלושת המרכיבים של האנטישמיות החדשה.

 

זאת ועוד, השוואה זו עושה שירות דוב לאלה שסבלו סבל אמיתי בתקופת שלטון האפרטהייד שכן היא מפחיתה ממשקל הסבל הרב שסבלו, ומתכחשת לערך של מאבקם שהיה מאבק בדרכי שלום לביטול משטר נוראי זה. תחת משטר האפרטהייד לא-לבנים לא יכלו לקבל אזרחות או להצביע, הם היו מוגבלים מבחינה מקצועית, אולצו לחיות באזורים מופרדים בארצם, וזכו לשירותים חיוניים ושירותי בריאות ברמה תת-תקנית. 

 

אם כי מעמדם של ערביי ישראל עדיין דורש שיפורים רבים, עד היום כבר הושגו הישגים משמעותיים בדרך לשוויון מוחלט של ערביי ישראל. שלא כמו תחת שלטון האפרטהייד, ערביי ישראל יכולים להצביע, להתגורר היכן שהם מעוניינים, לקבל שירותי בריאות מעולים, ולעסוק בכל מקצוע לפי בחירתם. די להסתכל על התקדמותם של ערביי ישראל בחיי הציבור בישראל כדי להבין מה רבה מידת ההתקדמות שהתקדמו: ערביי ישראל נוכחים בבית המשפט העליון, בכנסת, הם מכהנים כשגרירים, כפקידים בכירים, ומשרתים בצבא ובמשטרה, כראשי ערים, סגני יושב ראש הכנסת, וגם כשרים וסגני שרים בממשלת ישראל. אפשר למוצא ערבים ישראלים בולטים כמעט בכל תחומי החיים בישראל ובכלל זה ברפואה, בתקשורת ובנבחרת הכדורגל הלאומית של ישראל.

 

אחד האידיאלים שעליהם מושתתת מדינת ישראל היה שוויון. הכרזת העצמאות של מדינת ישראל קובעת כי מדינת ישראל "תקיים שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין;  תבטיח חופש דת, מצפון, לשון, חינוך ותרבות; תשמור על המקומות הקדושים של כל הדתות." זאת ועוד, מגילת העצמאות קוראת "לבני העם הערבי תושבי מדינת ישראל לשמור על שלום וליטול חלקם בבנין המדינה על יסוד אזרחות מלאה ושווה ועל יסוד נציגות מתאימה בכל מוסדותיה, הזמניים והקבועים". החוקים שנחקקו לאחר מכן, והחלטות בתי המשפט, התבססו על עקרונות אלה וחיזקו אותם.

 

יש לשאול כיצד אפשר לתאר מדינה שרואה בהסתה לגזענות עבירה פלילית מדינת אפרטהייד? השוויון החוקי המוחלט והמאמצים המתמשכים להשיג שוויון מעשי מוכיחים כי טענה זו היא טענה חסרת כל שחר.

 
האם ישראל איננה אלא המצאה של הקולוניאליזם?

כוחות אנטי-ישראלים משתמשים בשני נרטיבים משלימים על מנת לתייג את ישראל כישות קולוניאליסטית. הטענה השקרית הראשונה היא כי הקמת מדינת ישראל היתה מעשה קולוניאלי; השנייה, כי ישראל היא נטע זר במזרח התיכון ולכן המשך קיומה הוא סוג של קולוניאליזם.

 

ביסוד שני הנרטיבים עומדת הכחשת הזיקה ההיסטורית של העם היהודי לארץ ישראל, של זכויות העם היהודי ושל תביעותיו על ארץ ישראל. הפלסטינים ותומכיהם מתעלמים מהממצאים הארכיאולוגיים המצביעים על קיומם של חיים יהודיים בארץ ישראל בתקופה העתיקה, מהנוכחות היהודית בארץ ישראל בכל השנים שחלפו מאז, מכך שרבים מדיני ההלכה היהודית חלים רק בארץ ישראל, ומהמסורות היהודיות לרבות סיפורי התנ"ך על חיי היהודים בארץ ישראל. יאסר ערפאת לדוגמה חשב שהתנ"ך והברית החדשה הם סיפורי מעשיות והכחיש שבית המקדש היה קיים בירושלים. תועמלנים פלסטינים טוענים עד היום שהיהודים אינם עם אלא רק אוסף של אנשים שמאמינים בדת אחת, ולכן אינם ראויים לשאיפות הלאומיות ולזכות ההגדרה העצמית שמוקנית לעמים אחרים.

 

תומכי הגישה שהקמת מדינת ישראל היא מעשה קולוניאלי מסתמכים לעיתים קרובות על הצהרת בלפור כהוכחה לטענותיהם. הם מתעלמים לחלוטין מהעובדה שהמנדט שהוענק על ידי חבר העמים (הארגון הבינלאומי שקדם לאו"ם) לבריטניה הגדולה על ארץ ישראל נועד להקים "בית לאומי לעם היהודי". המנדט משנת 1922 לא קרא להקים בית לאומי חדש ליהודים, אלא קובע "הואיל ובכך ניתנה הכרה לקשר ההיסטורי של העם היהודי לפלשתינה, [ולהנחת] יסודות עבור בנייה מחדש של הבית הלאומי שלהם בארץ הזו". רצונה של הקהילה הבינלאומית היה להכיר בזכות היסטורית ובכך לתקן עוול היסטורי.

 

להקמתה של מדינת ישראל לא היה דבר וחצי דבר עם "קולוניאליזם". למעשה, ההפך הוא הנכון: עצמאות ישראל סייעה לסילוק הנוכחות הבריטית מהמזרח התיכון. התושבים היהודים של ארץ ישראל לחמו להשיג עצמאות מהשליטים הקולוניאליים שלהם. התנועה הציונית פעלה כמו תנועות שחרור לאומי אחרות באותו זמן, מתוך חתירה לחזור ולהקים את מדינת העם היהודי כביטוי לזכותו של העם היהודי להגדרה עצמית, ולחדש את הריבונות היהודית בארץ מולדתו.

 

ומנגד, מדינות ערב נהנו מתמיכתן של המעצמות הקולוניאליות במהלך מלחמת העצמאות, וקיבלו מהן נשק והדרכה. הלגיון הערבי, שמילא תפקיד במלחמה, היה נתון לפיקודו של קצין בריטי, ובפיקוד הלגיון שרתו קצינים ערבים ואנגלים. מדינות ערב קיבלו הספקה של נשק מאנגליה ומצרפת, שהיו המעצמות הקולוניאליות ששלטו באזור, ואילו רוב הנשק של מדינת ישראל הצעירה הגיע ממקורות שלא היו להם כלל אינטרסים קולוניאליים באזור, בעיקר באמצעות צ'כוסלובקיה.

 

לעיתים קרובות מתעלמים לצורכי נוחות מן העובדה כי מרבית מדינות ערב הוקמו בעקבות השליטה האירופית באזור, ונעשו למדינות עצמאיות רק בשל ההתערבות האירופית באזור. באותה מידה, הגורמים המנסים לתאר את היהודים כגורם זר באזור, ולתאר את הפלסטינים כתושבים המקוריים של ארץ ישראל, נוטים להתעלם ולשכוח את הזרימה הגדולה של הערבים, שברבות הימים הפכו לפלסטינים, אל שטחי המנדט, הודות לתנאים המשופרים שנוצרו בארץ הקודש, בשל הצמיחה הכלכלית שבאה בעקבות התיישבותם של היהודים בארץ ישראל.

 

מעציב ואירוני שהיהודים, שההיסטוריה שלהם קושרת אותם לארץ ישראל מזה אלפי שנים, נתפסים ככח קולוניאלי, וכי הציונות, כלומר, תנועת השחרור של העם היהודי, נתפסת כתנועה קולוניאלית. אולם, מדינה שהוקמה בברכת האו"ם ולאחר הצבעה שעסקה בדיוק בשאלת הקמתה, אינה יכולה להיחשב למדינה קולוניאלית, ואנשים אשר שבים למולדתם ההיסטורית אינם יכולים להיחשב למתיישבים בחסות כוחות קולוניאליים.

 
האם ישראל יכולה להיות מדינה יהודית ודמוקרטית כאחת?

הקשרים של העם היהודי לארץ ישראל הם בני אלפי שנים, ושאיפתו של העם היהודי לשוב למולדתו חוזרת עוד לעת העתיקה. ישראל הוקמה כמדינה יהודית על מנת להגשים את זכותו של העם היהודי להגדרה עצמית ולעצמאות לאומית. הכרזת העצמאות של ישראל קובעת כי "זו זכותו הטבעית של העם היהודי להיות ככל עם ועם עומד ברשות עצמו במדינתו הריבונית".
המדינה היהודית בארץ ישראל הוקמה בגיבוי הקהילה הבינלאומית ובהתאם לחוק הבינלאומי.

 

הלגיטימיות הבינלאומית להקמת בית לאומי יהודי בארץ ישראל הוכרה לראשונה על ידי חבר הלאומים, הארגון הבינלאומי שקדם לאומות המאוחדות, אשר בהחלטתו, בשנת 1922, להעניק את המנדט על ארץ ישראל לבריטניה הגדולה, הכיר בקשר ההיסטורי של העם היהודי לארץ ישראל, ובזכותו של העם היהודי להקים בארץ ישראל בית לאומי עצמאי.

 

הקהילה הבינלאומית הביעה את תמיכתה המפורשת בהקמת מדינה יהודית בארץ ישראל בהצבעה שהתקיימה בשנת 1947 על תוכנית החלוקה. זאת ועוד, בהחלטת האו"ם נקבע שהן המדינה היהודית והן המדינה הפלסטינית שיוקמו תהינה מדינות דמוקרטיות, והקהילה הבינלאומית הצהירה שאין כל סתירה בין ההגדרה הלאומית של מדינות אלה לבין אופיין הדמוקרטי.

 

ישראל הצדיקה את האמון שניתן בה על ידי הקהילה הבינלאומית והתפתחה לדמוקרטיה מערבית בת זמננו, שבה מובטח חופש הפולחן לכל תושביה. בישראל יש אזרחים כמעט מכל דת, גזע, מוצא אתני ולאומיות, וכולם נהנים משוויון זכויות על פי חוק.

 

אין כל סתירה בין זהותה של מדינת ישראל כמדינה יהודית לבין אופייה הדמוקרטי. הגם שיש הטוענים שהגדרת ישראל כמדינה יהודית תיצור מראית עין של מדינה תיאוקרטית, אין הדבר כך. בישראל נוהג שלטון החוק, כפי שהוא נקבע על ידי בית נבחרים שנבחר בבחירות דמוקרטיות. בישראל עומדת בראש הזרוע המבצעת ממשלה שנבחרת בבחירות דמוקרטיות, ויש לה רשות שיפוטית עצמאית ובלתי תלויה ועיתונות חופשית.

 

ישראל היא מדינה שהגדירה את עצמה כמדינה יהודית, אולם היא ברובה חילונית ואין בה כלל דת רשמית או דת מדינה. ומנגד, עשרים מדינות קבעו את האסלאם כדת המדינה שלהן, שתי מדינות (קמבודיה ובוטן) הן מדינות שבהן הבודהיזם היא הדת הרשמית, ואילו ב - 14 מדינות (ובהן נורווגיה, ארגנטינה ואנגליה) הנצרות או הקתוליות מוכרת כדת המדינה באופן חוקתי. אף אחד אינו תוקף מדינות אלה בשל המאפיינים הדתיים שלהן.

 

המאפיינים הבסיסיים של מדינת ישראל כמדינה יהודית כוללים את מעמדה של העברית, את ימי השבתון הרשמיים, את סמל המדינה וסמליה. הסמלים היהודיים של מדינת ישראל אינם אמורים לעורר התנגדות רבה יותר מהצלבים המופיעים על הדגלים של אנגליה ושוויץ, שוודיה ומדינות דמוקרטיות רבות אחרות.

 

ישראל אכן קובעת את ימי החג וימי השבוע על פי לוח השנה היהודי, אולם הדמוקרטיות המערביות קובעות את ימי השבתון וימי השבוע על פי הלוח הנוצרי. חגיגת חג הפסח וחג החנוכה אינה הופכת את ישראל לתיאוקרטיה, כשם שחגיגת חג המולד וחג הפסחא אינה הופכת מדינות אחרות לתיאוקרטיה. ישראל מכבדת את הערכים והנורמות היהודיים, אולם ערכים אלה אינם שונים מערכי המורשת היהודית-נוצרית המכובדים ברבות מהדמוקרטיות האחרות.

 

אחת הטענות המושמעות נגד זכותה של ישראל להתקיים כמדינה יהודית היא הטענה כי אוסף יהודי העולם אינו מהווה עם. המצדדים בהשקפה זו טוענים כי היהודים הם בני דת משותפת ותו לא. אולם, בדיוק כמו הנורווגים, היפנים והצרפתים, העם היהודי הוא עם שיש לו מוצא, היסטוריה, דת ותרבות משותפים. זאת ועוד, מאחר שהגדרה עצמית היא המבחן החשוב ביותר להגדרת ציבור אנשים כעם, עצם קיומה של מדינת ישראל היא הראיה הניצחת לכך שהיהודים מגדירים את עצמם כעם.

 

ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי. אין סתירה בין עצמאות לאומית לבין דמוקרטיה, ורבות ממדינות הלאום המודרניות הן דמוקרטיות במלוא מובן המילה. מרבית הדמוקרטיות האירופיות – ובהן דנמרק, איטליה, ספרד, פולין והונגריה - הן מדינות לאום. בדיוק כמו במדינת ישראל, הזהות הלאומית, שהיא הזהות הלאומית של החלק הארי של תושביהן, באה לידי ביטוי בסמלים, בתרבות, במורשת, בשפה ובלוח השנה הלאומיים.

 

גם במדינות לאום אחרות יש מיעוטים גדולים אשר מעוניינים לשמור על זהותם הייחודית, לרבות בספרד (הבאסקים), בפולין (הגרמנים) ובפינלנד (השוודים). מדינות אלה הן כולן מדינות דמוקרטיות, שאף אחד אינו מערער על אופיין הדמוקרטי משום שהמרחב הציבורי משקף את הזהות הלאומית של מרבית האוכלוסייה.

 

הגם שערביי ישראל נאלצים להתמודד עם תופעות של הפלייה ברמה מסוימת, הפלייה זו אינה תוצאה של המבנה החוקתי של ישראל כמדינה יהודית. הפלייה זו במדינה, אינה מכוונת או ממוסדת, אלא שיקוף של קשיים שאוכלוסיות מיעוטים מתמודדות עמם, גם בדמוקרטיות אחרות אשר מתמודדות עם סכסוכים לאומיים.

 

החוק הישראלי מקנה זכויות אזרח מלאות לבני כל הקבוצות האתניות בישראל, והכרזת העצמאות של מדינת ישראל מבטיחה מידה גדולה של אוטונומיה תרבותית ליחידים ולקבוצות. מדינת ישראל מקפידה לכבד את זכויות המיעוט הערבי: ערבית היא השפה הרשמית השנייה של מדינת ישראל, נישואין וענייני מעמד אישי אחרים מוסדרים במערכת של בתי דין שרעיים במימון המדינה, וילדים ערבים מקבלים חינוך במערכת חינוך שהשפה השלטת בה היא ערבית, במימון המדינה. מכל הבחינות הללו ישראל ליברלית יותר מדמוקרטיות אחרות.

 

למרות זאת, מושמעת ביקורת כלפי ישראל על זהותה היהודית, שעה שהמדינות המוסלמיות, שבהן הדת זוכה לחסות המדינה, חסינות מפני ביקורת דומה. אפילו הרשות הפלסטינית הכריזה על דת האסלאם כדת המדינה הרשמית והיחידה.

 

להכחיש את הלגיטימיות של מדינת ישראל כמדינה יהודית פירושו להכחיש את הזכות של העם היהודי להגדרה עצמית ולבית לאומי. לאור ההיסטוריה הארוכה של דיכוי עם היהודי, שהגיעה לשיאה בשואה, זכות ההגדרה העצמית של העם היהודי וזכותו לבית לאומי הן זכויות הכרחיות. התנגדות לתוקף וללגיטימיות של התנועה הציונית, כתנועה הלאומית של העם היהודי, בשעה שמכירים בלגיטימיות של השאיפות הלאומיות של עמים אחרים, היא סוג של הפלייה וקריאת תיגר על העיקרון של השוויון האוניברסאלי. כשם שהפלסטינים מצפים ממדינת ישראל להכיר במדינה הפלסטינית, כך הישראלים מצפים מהפלסטינים להכיר במדינה היהודית.

 

יש אירוניה בעובדה שלמתנגדים למונח "מדינה יהודית" אין קשיים או הסתייגויות דומים בכל הנוגע להקמת מדינה פלסטינית, מדינה שלפי הכרזות המנהיגים הפלסטינים לא יהיו בה אזרחים יהודים. 

 
האם חוק השבות הוא חוק צודק?

חוק השבות שנחקק בשנת 1950 מקנה לכל יהודי זכות לבוא לישראל כעולה, ולהפוך לאזרח המדינה. הוא גם מעניק את הזכות לעלות לארץ לכל אדם שאחד מהוריו או הורי הוריו היה יהודי או נשוי לאדם שהוא יהודי או אחד מהוריו או הורי הוריו היו יהודיים.

 

הדרך הנכונה ביותר להבין את חוק השבות הוא כתגובה של מדינת ישראל להיסטוריה הארוכה מידי של רדיפת היהודים. זהו גם ביטוי מעשי לשאיפתו של העם היהודי לזכות לתחייה לאומית במדינתו העצמאית במולדתו ההיסטורית. 


ההיגיון של חוק השבות, שנחקק שנים אחדות לאחר השואה, ברור: הוא נועד להבטיח שכל יהודי יוכל למצוא מפלט ולבנות את חייו מחדש בבית הלאומי של העם היהודי. עם הקמת מדינת ישראל, בשנת 1948, הפעולה הראשונה שעשתה ממשלת ישראל היתה ביטול כל ההגבלות על ההגירה היהודית לארץ ישראל, על מנת לאפשר לניצולי השואה, ולאחר מכן ליהודים שנמלטו ממדינות ערב, למצוא מחסה בבית הלאומי של העם היהודי. בדרכים רבות, חוק השבות היה התשובה של המדינה היהודית לספר הלבן הבריטי משנת 1939, אשר הטיל מגבלות חמורות על הגירה של יהודים אל שטחי המנדט הבריטי, ספר שחרץ את גורלם של רבים מיהודי אירופה. במעשה זה, הכריזה למעשה ממשלת מדינת ישראל, כי מדינת ישראל תשמש חוף מבטחים ליהודים מכל רחבי העולם. מאז, סייעה מדינת ישראל ליהודים להימלט מרדיפות וקשיים, מתלאות האנטישמיות בגוש הקומוניסטי, ומאימת הרעב באתיופיה.

 

חוק השבות אינו מפלה לרעה את האזרחים הלא יהודיים של מדינת ישראל, מאחר שהוא אינו חל על אזרחי מדינת ישראל, אלא רק על מהגרים בכח. לפעמים מושמעת ביקורת נגד החוק משום שהוא אינו מאפשר הגירה חופשית של ערבים אל תוך שטח מדינת ישראל, או את חזרתם של הפליטים הפלסטינים וצאצאיהם אל בתיהם מן העבר. שני המצבים היו חותרים תחת אופייה היהודי של מדינת ישראל, אשר הוקמה כבית לאומי עבור העם היהודי, כפי שנקבע בהחלטת האו"ם מס' 181 משנת 1947 (תוכנית החלוקה), ובמנדט של חבר הלאומים על ארץ ישראל משנת 1922. חוק השבות הישראלי בא לקיים ולאשר את זכויותיהם של היהודים.

 

זאת ועוד, חוק השבות אינו המסלול היחיד לקבלת אזרחות ישראלית. כל מי שאינו יהודי ומבקש להגר אל מדינת ישראל יכול לעשות זאת בהליך של התאזרחות לפי חוק הכניסה לישראל ולפי חוק האזרחות, בהליך דומה לזה שנהוג במרבית המדינות הדמוקרטיות האחרות. ואילו סוגיית הפליטים הפלסטינים חייבת לבוא על פתרונה במסגרת תהליך המשא ומתן לשלום, ובמסגרת המדינה הפלסטינית. לאחר הקמת המדינה הפלסטינית, הפלסטינים יהיו חופשים לחוקק חוק שיבה משלהם לשטחים שיכללו בשטח המדינה הפלסטינית.

 

הביקורת על חוק השבות בטענה כי זהו חוק גזעני היא צורה נוספת של הפעלת אמות מידה מוסריות כפולות על מדינת ישראל. ברבות מהמדינות הדמוקרטיות נהוגים חוקים דומים וקיימים קשרים דומים בין מדינת הלאום לבין הפזורה הלאומית. בחוקות רבות נקבעת זכות של הפזורה הלאומית לשוב אל מדינת הלאום, והקשרים עם הפזורה הלאומית באים לידי ביטוי בחוקי ההגירה והאזרחות.

 

במספר מדינות במערב אירופה (אירלנד, יוון, גרמניה, צרפת, פינלנד), במרבית ארצות מרכז ומזרח אירופה ובחלק ממדינות אסיה (סין, יפן והפיליפינים) נוהגים חוקי חזרה למדינת הלאום דומים לחוק השבות. לדוגמה, חוקי ההגירה של פינלנד מעדיפים מהגרים ממוצא אתני פיני מברית המועצות לשעבר, על אף שרבים מהם הינם צאצאים של פינים שהיגרו מפינלנד לפני מאות שנים.


חוק השבות עולה בקנה אחד עם זהותה של מדינת ישראל ועם הדמוקרטיה הליברלית הנהוגה בה. ישראל הוקמה על מנת ליצור מקלט בטוח ליהודים מכל העולם וחוק השבות תרם את תרומתו להביא את נידחי פזורות ישראל בחזרה אל ארץ מולדתם.

 

האם זהותה של ישראל כמדינה יהודית פירושה דיכוי המיעוט הערבי?

הכרזת העצמאות של מדינת ישראל מגדירה את ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, מדינה המבוססת על עקרונות יהודיים ודמוקרטיים כאחת. ישראל היא המדינה היהודית היחידה בעולם, מה שעושה אותה למטרה קלה להתקפות, מדינה שרבים מתייגים כמדינה מפלה, לא דמוקרטית שאינה נוטה לשלב בקרבה קבוצות מיעוט.

 

אולם, לעובדה כי לישראל יש אופי אתני רשמי אינה עושה אותה למיוחדת במשפחת האומות. למעשה, ישראל היא אחת ממדינות רבות שיש להן אופי אתני רשמי או דת מדינה (ארגנטינה וקוסטה ריקה, לדוגמה, הן מדינות המשתייכות לדת הקתולית רומית, דנמרק ואיסלנד הן מדינות לותרניות, וכמעט כל ארצות ערב שבאזורינו הן מדינות שבהן הדת הרשמית היא דת האסלאם).

 

העובדה שלמדינת ישראל יש אופי אתני רשמי אינה יוצרת כל הפלייה. הכרזת העצמאות של מדינת ישראל אינה מגדירה את מדינת ישראל כמדינה יהודית, אלא כמדינה יהודית ודמוקרטית, אשר מבוססת על עקרונות של הפרדת רשויות, חירות ושוויון מלא בפני החוק, לכל תושביה ללא קשר לדת, גזע, מין או לאומיות. עקרונות אלה חלים כיום. ישראל היא מדינה שהגדירה את עצמה כמדינה יהודית ודמוקרטית, והיא מבטיחה את זכויות אזרחיה שאינם יהודים, אשר נהנים משוויון מלא לפי החוק.

 

ישראל אינה דמוקרטיה באופן מילולי בלבד, אלא מדינה דמוקרטית בפועל ולמעשה. ישראל היא ביתה של חברה רב תרבותית, המורכבת מקבוצות מיעוט מגוונות, ובהן ערבים ישראלים, בדואים, דרוזים וצ'רקסים. קבוצות מיעוט אלה מהוות כ- 20% מאוכלוסיית מדינת ישראל. הן נהנות מכל הזכויות שמהן נהנים אזרחי ישראל, ונושאות במרבית החובות הנלוות. בפרט, אזרחי ישראל המשתייכים למיעוטים השונים מצביעים בבחירות, שולחים נציגים לבית הנבחרים, ומתוכם יוצאים שרים בממשלה ושגרירים המשרתים ברחבי העולם. אזרחים אלה נושאים תעודת זהות של מדינת ישראל, נוסעים ברחבי העולם עם דרכונים ישראליים, לומדים בבתי ספר של מערכת החינוך הממשלתית, מתאשפזים בבתי החולים של ישראל ומשלמים מיסים למדינת ישראל.

 

אפילו אם מיותר לחזור על כך, חשוב להדגיש שכמו בכל דמוקרטיה, גם בישראל נהנים בני המיעוטים השונים מחופש דת ופולחן דתי, מחופש דיבור ומחופש התאגדות, אם נציין זכויות אלה מתוך אגד הזכויות הפוליטיות החשובות. למעשה, מידת החופש ממנה נהנים בני המיעוטים בישראל עולה בהרבה על מידת החופש לה זוכים האזרחים במרבית מדינות המזרח התיכון האחרות.

 

יחד עם זאת, אין, ולא צריך, להתעלם מכך, שכמו בחברות רב תרבותיות אחרות גם בישראל מושמעות טענות על הפלייה וקיפוח. אולם, בשיטה הישראלית ישנם אמצעי הגנה רבים שנועדו למנוע הפלייה. לדוגמה, טענות על הפלייה אפשר להביא ישירות בפני בית המשפט העליון של מדינת ישראל, שבו מכהנים שופטים יהודים וערבים כאחת. לבית המשפט העליון יש כח לבטל פעולות של הממשלה, להוציא צווי מניעה ולהעניק סעדים אחרים; בית המשפט העליון אינו מהסס לעשות שימוש בכוחותיו כאשר הוא מגיע למסקנה שיש צורך בכך.

 

ישראל, כמו מדינות דמוקרטיות רבות אחרות, עדיין נאבקת ליצור מצב של שוויון מלא בפועל בין כל אזרחיה בכל היבטי החיים המעשיים. מכל מקום, היסודות הדמוקרטיים האיתנים שעליהם מושתתת מדינת ישראל, וההגנה המשפטית הניתנת לאזרחי המדינה, יוצרים כלים רבי עוצמה להגנה על זכויות המיעוט.

 
האם לפלסטינים יש "זכות" להגר אל תוך מדינת ישראל?

מדינת ישראל היא הבית הלאומי של אזרחי ישראל ושל היהודים המתגוררים בכל רחבי העולם. הקמת מדינת ישראל יצרה פיתרון מלא ומקיף לבעיית הפליטים היהודים אשר שרדו את אימת השואה באירופה, וכן לאלה שבעקבות הקמתה אולצו לעזוב את מדינות ערב, שבהן חיו במשך מאות שנים.

 

הגם ששאלת הפליטים הפלסטינים היא שאלה שמעוררת רגשות טעונים, והגם שישראל מבינה את סבלם של הפליטים הפלסטינים וצאצאיהם, הבעיה של הפליטים הפלסטינים היא בעיה שמחייבת פיתרון פלסטיני. המדינה הפלסטינית העתידית היא שתהווה פתרון מלא ומקיף לכל הפלסטינים, בין אלה שמתגוררים בשטחי ארץ ישראל ובין אלה שיצאו למדינות ערב השונות או הושארו מאז לחיות במעמד של פליטים, ביד מכוון, על מנת לעשות בהם שימוש כבקלפי מיקוח.

 

לפי מקורות פלסטינים, בסוכנות האו"ם לסעד ועבודה (UNRWA), שהיא סוכנות או"ם שהוקמה אך ורק על מנת לטפל בבעיית הפליטים הפלסטינים, רשומים כ- 3.5 מיליון פליטים וצאצאיהם. אילו היתה מדינת ישראל מאפשרת לפליטים וצאצאי פליטים אלה לחזור לשטחה, ישראל היתה מתאבדת מבחינה דמוגרפית, ואין לצפות ממדינה כלשהי כי תפעל באופן שיביא להשמדתה. נשיא ארצות הברית, אובמה אמר כי "זכות השיבה תביא לחיסולה של מדינת ישראל כמדינה יהודית".

 

זאת ועוד, לא לפי ההחלטות העיקריות של האו"ם, ואף לא לפי אמנות בינלאומיות, או על פי ההסכמים הרלוונטיים בין הצדדים, לא הוענקה לפליטים הפלסטינים "זכות" לחזור אל תוך שטחי מדינת ישראל. למעשה, מספר החלטות של האו"ם מרמזות על פתרונות חלופיים שאפשר ליישם על מנת לפתור את בעיית הפליטים הפלסטינים ובהם יישובם מחדש ותשלום פיצויים על רכושם שאבד. אמצעים אלה עשויים להוות "פיתרון צודק" לבעיית הפליטים.

 

החוק הבינלאומי אינו מכיר בזכותם של הפליטים הפלסטינים ושל צאצאיהם לשוב לבתיהם. בחינה שיטתית של דיני הפליטות לא מצאה בסיס משפטי לתביעות הפלסטיניות. למעשה, ההפך הוא הנכון: בזמן שבו נוצרה בעיית הפליטים הפלסטינים, כלומר, בשנת 1948, הגישה היתה שיש להפריד בין צדדים לוחמים, והחזרת הפליטים לישראל בכלל לא נשקלה כאפשרות. הגישה המתנגדת לחזרת הפליטים למקומות מושבם המקוריים זכתה לחיזוק רב בהחלטת בית המשפט האירופי לזכויות אדם ב- 2010, אשר פסק כי בשל הזמן הרב שחלף פליטים יווניים שגורשו מצפון קפריסין בשנת 1974 לא יורשו לשוב לבתיהם ולהוציא מהם את יושביהם הנוכחיים. בית המשפט האירופי קבע כי את הפיתרון לבעיית פליטי קפריסין יש למצוא באמצעות פיתרון מדיני לסכסוך, ובאותו אופן בעיית הפליטים הפלסטינים תוכל לבוא על פתרונה רק בדרך מדינית ובמסגרת המדינה הפלסטינית.

 
האם ישראל זוכה לאהדה בארצות הברית רק בשל הלובי היהודי?

בין ארצות הברית למדינת ישראל יש יחסים קרובים משום ששתי המדינות חולקות ערכים בסיסיים משותפים, ויש להן אינטרסים אסטרטגיים משותפים. שתי המדינות הן בנות ברית בכל המובנים של הביטוי, ובין העמים של שתי המדינות קיימים קשרי ידידות אמיצים.

 

הערכים המשותפים כוללים כבוד לדמוקרטיה, כבוד לזכויות האדם ואמונה כי השלטון חייב להיות תמיד שלטון החוק. לארצות הברית ולישראל מאפיינים היסטוריים דומים: שתיהן הן בגדר "ארץ מובטחת", אחת עתיקה, השנייה חדשה. שתיהן אומות של מהגרים שנולדו כדמוקרטיות, ושתיהן נלחמו במלחמות, אך זאת רק בשל כורח או דרישות מוסריות.

 

בעוד הישראלים רוחשים הערכה עמוקה לארצות הברית, האמריקאים, מצדם, היו עדים להתקדמותה של מדינת ישראל ממדינה צעירה הנלחמת על קיומה לעמדה קדמית של דמוקרטיה המצויה בלבו של אזור שכל המדינות והעמים בו נשלטים על ידי משטרי דיכוי. ישראל, כמו ארצות הברית, חותרת לקדמה, תורמת לעולם מחידושיה המדעיים, תרבותה, השכלתה הגבוהה והישגיה האנושיים.

 

הקשר המיוחד בין המדינות ממשיך מאז הנשיא המנוח הארי טרומן הכיר במדינת ישראל, בשם ארצות הברית, אחת עשרה דקות בלבד לאחר ההכרזה על הקמתה. אופיים החסון של הקשרים מוכח בצורה הטובה ביותר מתוך העובדה שהתמיכה בישראל בארצות הברית חוצה את המחנות הפוליטיים, תמיכה אשר מבטיחה את איכות הקשרים בין המדינות שאינם תלויים בשינויי הממשל בארצות הברית. ארצות הברית יודעת ששום שינוי שלטוני בישראל לא יגרום למדינת ישראל לנטוש את הברית שלה עם ארצות הברית.

 

השקפות העולם הדומות של שני העמים הן עדות לא רק לערכים המשותפים לשתי המדינות אלא גם לאינטרסים המשותפים להן. שתי המדינות מאמינות שהאינטרסים החיוניים שלהן מחייבים את קידום השלום, הביטחון והיציבות באזור המזרח התיכון.

 

הסכנות הטבועות במזרח התיכון מאיימות על ישראל באופן ישיר, אך הן מאתגרות גם את האינטרסים האסטרטגיים של ארצות הברית. שתי המדינות מודאגות מהתפשטות הטרור והקיצוניות, וכן מהפצת נשק להשמדת המונים. הנשיא אובמה ציין כי: "רבים מהכוחות אשר מאיימים על מדינת ישראל מאיימים גם על ארצות הברית, ועל מאמצינו להשיג שלום ויציבות במזרח התיכון. הברית שלנו עם ישראל משרתת את אינטרס הביטחון הלאומי שלנו."

 

ישראל וארצות הברית מתמודדות עם איומים אלה ביחד, כבנות ברית. ואכן, הנשיא ברק אובמה הוא שאמר כי "ישראל היא בת הברית החזקה ביותר שלנו באזור והדמוקרטיה המבוססת היחידה בו". הקשרים בין שתי המדינות מהווים גורם מייצב באזור המתאפיין באי יציבות, שכן ישראל היא גורם מרתיע כלפי הקיצונים באזור.

 

הגם שבשינויי הזמן היינו עדים להתחלפות של בריתות אחרות, קשרי הידידות האמיצים, והברית בין ישראל לארצות הברית, נותרו על מכונם. שיתוף פעולה אסטרטגי בין ישראל לארצות הברית קיים מזה עשרות שנים. בין בזמן המלחמה הקרה, כאשר מדינת ישראל היתה בת הברית האמינה היחידה של אמריקה באזור, ובין כיום, במאבק בטרור, שיתוף הפעולה הקרוב וחילופי המידע המודיעיני בין הצדדים, הואילו מאד לשני הצדדים. תקיפת הכור הגרעיני אוסיראק של סדאם חוסיין בשנת 1981 על ידי ישראל היא שאפשרה לכוחות האמריקאים לשחרר את כוויית במהלך מלחמת המפרץ הראשונה, ולהגן על האינטרסים החיוניים של ארצות הברית במקורות הנפט. ובמקביל, על אף שחיילים אמריקאים מוצבים בגרמניה, יפן, דרום קוריאה ובמקומות אחרים, הדוקטרינה הביטחונית של מדינת ישראל אשר מחייבת השענות על עצמה, פירושה שחיילים אמריקאים מעולם לא נאלצו להילחם עבור ישראל.

 

ישראל ממשיכה לתרום תרומות חשובות לארצות הברית במסגרת שיתוף הפעולה האסטרטגי, לרבות בתחומי השיתוף בחומר מודיעיני, פיתוח של אמצעי לחימה וטכנולוגיות, תכנון צבאי משותף, ותרגילים ותמרונים משותפים לתועלת שני הצדדים. הניסיון שצברה  ישראל במאבק בטרור ובביטחון פנים תרם את תרומתו לאמריקה לאחר ה- 11 בספטמבר.

 

למרות קשרים אמיצים אלה ועל אף הסיוע החומרי של העם בארצות הברית לעם בישראל, ישנם הטוענים כי הלובי היהודי או הלובי הישראלי הם שעומדים מאחורי הקשרים בין ארצות הברית לישראל. עמדה זו היא תיאוריית קונספירציה. הטענות על השפעה יהודית לא מידתית הן הרחבה חדישה של המיתוסים האנטישמיים הישנים כאילו זקני ציון קשרו קשר יהודי אשר שולט בתקשורת, במערכת הפיננסית העולמית ובממשלות העולם.

 

תיאוריות קשר מסוג זה אינן יכולות לשנות את העובדה כי ארצות הברית בוחרת את בנות בריתה מרצונה החופשי, ושואפת לקשור קשרים עם מדינות ששותפות לערכיה ולתפיסותיה המוסריות. אין דבר אמיתי יותר מיצירת קשרים קרובים בין שתי מדינות אשר מאמינות בכל ליבן בדמוקרטיה, בחופש ובסובלנות.

 

האם הסכסוך בין מדינת ישראל לפלסטינים קשור לכל הסכסוכים האחרים במזרח התיכון?

יש הקושרים את הסכסוך בין מדינת ישראל לערבים בקשר בל יינתק לכל בעיה אחרת במזרח התיכון. תפיסת הקשר הזו היא אחד המיתוסים הגדולים על המזרח התיכון. מיתוס זה יוצר עיוות בדיווח ההוגן על ההיסטוריה של האזור, ומסוכן מכך, מעוות הערכות עדכניות של הבעיות הניצבות בפני האזור, ולכן מונע ניתוח רציונאלי של בעיות אלה.

 

אלה המצדדים בגרסה הנוקשה של תפיסת קשר שגויה זו סבורים שכל הבעיות במזרח התיכון קשורות לסכסוך בין מדינת ישראל לפלסטינים, וכי פיתרון סכסוך זה יביא לפיתרון כל הבעיות האחרות באזור. המצדדים בגרסה הרכה יותר של מיתוס הקשר אינם שותפים להנחה זו, הגובלת בגיחוך, אך טוענים כי הקמת מדינה פלסטינית תאפשר התקדמות משמעותית לקראת פיתרון הבעיות של המזרח התיכון, ובפרט של הנושאים הבעייתיים ביותר.

 

מיתוס הקשר נולד בשנות ה- 20 בתקופת המנדט הבריטי, ונוצר על ידי האליטה הערבית, משיקולים של פוליטיקה פנים ערבית. המצאה זו שימשה את מנהיגי ערב שנאבקו לזכות השפעה אצל האנגלים על ידי יומרה לייצג את הפלסטינים. הם השתמשו בתיאורית הקשר בין הבעיות על מנת לתרץ את מעורבותם בסכסוך. שיקול נוסף היה ניסיונם ליצור דימוי כי המזרח התיכון הוא ביתה של האומה הערבית המאוחדת, כח שיש להתחשב בו.

 

מיתוס הקשר קנה לו שביתה ככל שהתעצמה המעורבות של ארצות הברית במזרח התיכון. עתה, הותאם המיתוס להפעלת לחץ על ארצות הברית לנטוש את בריתה עם ישראל, על יסוד הטענה שלארצות הברית לא יוכלו להיות קשרים טובים עם שני הצדדים לסכסוך הישראלי - פלסטיני. כאשר מדינות ערב הבינו את עומק הנחישות של ארצות הברית לתמוך בישראל, החלו מדינות ערב להטיל על ארצות הברית את האחריות לפיתרון הסכסוך בין מדינת ישראל לפלסטינים.

 

כיום נעשה שימוש במיתוס הקשר כדי לפטור את מנהיגי מדינות ערב מאחריותם לסכסוך הישראלי – פלסטיני, ומכל אחריות לבעיות האחרות של המזרח התיכון. להטלת האחריות לכל בעיות האזור על ישראל, ולהפיכת ישראל לשעיר לעזאזל יש יתרונות רבים מנקודת הראות של השליטים הערביים, משום שזוהי דרך לזכות באהדה ציבורית, ולהסיט את תשומת ליבם של ההמונים מהעריצות, השחיתות והכישלונות של משטריהם.

 

מיתוס הקשר כה מקובל משום שהוא כלי תעמולה שהאליטות הערביות מקדמות במרץ רב מזה עשרות רבות של שנים. לאנשי המערב המיתוס מספק הסבר קל ופתרון פשוט למצב מורכב ביותר – לפתור סכסוך אחד והמזרח התיכון כולו ישגשג. פשטותו מקנה כח משיכה רב לאלה שמחפשים פתרונות לא מסובכים ומסרבים להתמודד עם המציאות. פתרון זה קוסם במיוחד לכוחות אנטי-ישראליים במערב, אשר מבקשים לשלול את הלגיטימיות של מדינת ישראל, ולהטיל עליה את האשמה לחוליי האזור.

 

הסכסוך הפלסטיני- ישראלי אינו הנושא היחיד המגדיר אזור רווי סכסוכים זה. במזרח התיכון התחוללו סכסוכים רבים מספור מאז 1948 ובהם מלחמת אזרחים בתימן (1968-62), מלחמת איראן - עיראק (1988-80), מלחמת המפרץ (1991-90) ומלחמת המפרץ השנייה (2003 – עד היום). לאף אחת ממלחמות אלה אין כל קשר אל ישראל, ופיתרון הסכסוך בין ישראל לפלסטינים לא היה מקל על פתרונה של אף אחת ממחלוקות אלה. 

 

בנוסף למאבקי הכח בין מדינות הלאום במזרח התיכון, קיימים גם סכסוכים בין קבוצות מקומיות, וכן בין משטרים שונים לבין יריביהם מבית. המזרח התיכון הוא אזור שיש בו מאות שבטים וקבוצות, המדברים בשפות וניבים שונים ומשתייכים לקבוצות אתניות ודתיות שונות. כיום, שקוע העולם הערבי במאבקים בין סונים ושיעים, חילונים ודתיים, מתמודד עם תוכנית הגרעין של איראן, עם המצב בעיראק, עם חוסר היציבות בלבנון, עם המאבק, הרדום לעת עתה, בין החמאס לפתח, ועם מלחמת האזרחים והמרד על גבול ערב הסעודית - תימן. מסקרי דעת קהל שנעשו עולה כי מצבי סכסוך אלה מעניינים את תושבי המזרח התיכון הרבה יותר מהמשא ומתן בין ישראל לפלסטינים.

 

ובאותו אופן, אף אחת מהבעיות העכשוויות של המזרח התיכון לא תעלם עם פתרונו של הסכסוך בין מדינת ישראל לפלסטינים. שלטון האימה של הטאליבן באפגניסטן והאלימות הכיתתית אשר מפלגת את עיראק אינם תלויים במצב המשא ומתן בין מדינת ישראל לפלסטינים על הגבולות העתידיים של שתי הישויות המדיניות הללו. איראן לא תנטוש את תוכניות הגרעין שלה או את שאיפות ההתפשטות שלה באזור משום שבעיית הפליטים הפלסטינים תבוא על פתרונה המוסכם. הנכונות של מדינות ערב לשתף פעולה עם המערב בנוגע לאיראן תלויה באופן שבו יתפסו את מאזן הכוחות האזורי ולא במהירות ההתקדמות של השיחות בין מדינת ישראל לפלסטינים.

 

יש הטוענים כי תמיכתה של ארצות הברית בישראל פוגעת בה במלחמותיה בעיראק ובאפגניסטן. האם יש ממש בטענה כי המורדים בעיראק טרודים יותר בבעיית זכויות האדם בעזה מאשר בהדחת הממשלה הנוכחית בעיראק, או כי האפגאני מן השורה טרוד יותר מהקמת התנחלויות בגדה המערבית מאשר מכוחו של הטליבאן? 


בדומה לכך, יש הטוענים כי פתרון הסכסוך יגדע את התמיכה בגורמים הקיצוניים באזור. בעלי דעה זו מתעלמים ממה שקרה בירדן ובמצרים. הסכמי השלום של ישראל עם מצרים וירדן לא מיתנו את הקיצוניות במדינות אלה. נהפוך הוא, הגורמים הקיצוניים בשתי המדינות השתמשו בנושא השלום על מנת לשלהב את תומכיהם, כשם שהם משתמשים בסכסוך עצמו. תרחיש דומה צפוי גם לאחר שמדינת ישראל תצליח בסופו של דבר להגיע להסכם עם הפלסטינים. הסכם שלום זה לא ישכנע את הקיצוניים למתן את עמדותיהם, אלא רק ידרבן אותם לאלימות נוספת.

 

חוגי האסלאם הקיצוני לא ישלימו לעולם עם מדינה יהודית במזרח התיכון. החוגים הקיצוניים אינם מתעניינים בשאלות כמו שאלת הגבולות, מאחר שהם אינם מעוניינים בשלום. לא איכפת להם מגבולות "1967" (כלומר, הגדה המערבית ועזה) אלא מבעיית "1948" (כלומר, עצם קיומה של מדינת ישראל). הסכם שלום בין מדינת ישראל לפלסטינים לא יפייס את הקיצוניים ואת הטרוריסטים.

 

הכוחות הקיצוניים שמבקשים למחוק את ישראל מעל המפה הם גם אותם כוחות שרוצים להכרית כל זכר לנוכחות אמריקאית במזרח התיכון. הם אינם שונאים את אמריקה בגלל ישראל, אלא רואים בישראל עמדה קדמית של הדמוקרטיה האמריקאית ושונאים את ישראל משום שהם שונאים את אמריקה. הן ארצות הברית והן מדינת ישראל הן חלק מהמערב שאותו אין חוגים קיצוניים אלה יכולים לשאת, המערב שתרבותו ואמונותיו עומדים בניגוד לאמונותיהם העמוקות ביותר.

 

מטרתו העליונה של ארגון אל-קאעידה היא להקים לתחייה את הח'ליפוּת המוסלמית, והתמיכה של ארצות הברית במשטרים הערביים המתונים היא המכשול העיקרי בדרך אל מטרה זו. מטרתו של אוסאמה בן לאדן אינה לתפוס את השלטון בירושלים אלא בריאד. ישראל היא רק נקודה קטנה על פני המכ"ם שלו. לפני ה-11 בספטמבר בן לאדן כמעט לא הזכיר את הסכסוך הישראלי - פלסטיני. בפתווה שלו משנת 1996 "הכרזת מלחמה נגד האמריקאים הכובשים את ארץ שני המקומות הקדושים [ערב הסעודית]" הוא מתרכז בפשע של ארצות הברית נגד אומת האסלאם - הצבת חיילים אמריקאים על אדמת ערב הסעודית. לאחר ה- 11 בספטמבר סדרי העדיפויות שלו לא השתנו: הפלת המשטרים הפרו-אמריקאים במזרח התיכון ובסופו של דבר, הקמת חליפות אסלאמית. אולם, מאחר שהוא עוקב מקרוב אחר המגמות בתקשורת המערבית אשר רואות בישראל את הצד הנושא באשמה בסכסוך בין מדינת ישראל לפלסטינים, בן לאדן החל להשתמש בבעיה הפלסטינית כקריאת קרב. מה שהניע את בן לאדן להשתמש במיתוס הקשר (בין הסכסוך הישראלי-פלסטיני לבין כל הבעיות האחרות במזרח התיכון) אינה נאמנות אמיתית לעניין הפלסטיני אלא שכיחותו של מיתוס זה במערב.

 

ובאמת, אחד הכשלים של מיתוס זה, נוגע לשאלה עד כמה העולם הערבי באמת דואג לפלסטינים. העניין הפלסטיני משמש יותר כתכסיס מדיני מאשר כמושא של דאגת אמת מצד הערבים. עוד מהתקופה שקדמה להקמת מדינת ישראל, המשטרים הערבים עוסקים יותר בקידום ענייניהם מאשר ברווחתם של הפלסטינים.

 

אפילו כאשר מדינות ערב עשו מעשה על מנת לסייע לפלסטינים, הם פעלו רק למען תועלתן הן: המניע האמיתי לפלישה של צבאות ערב למדינת ישראל שאך זה הוקמה, בשנת 1948, היה הרצון להשתלט על אדמות, ואכן המצרים והירדנים ששלטו ברצועת עזה ובגדה המערבית עד לשנת 1967 לא עשו דבר על מנת לקדם את הקמת המדינה הפלסטינית. פעם אחר פעם גורש הארגון לשחרור פלסטין ממדינות ערב, כל אימת שהארגון איים לערער את יציבות השלטון המקומי, ומנהיגי ערב לא עשו דבר על מנת להגן על זכויות האדם של הפלסטינים בשטחים שבשליטתם.

 

תיאורית הקשר בין הסכסוך הישראלי-פלסטיני לבין חוליו האחרים של המזרח התיכון מסיטה את תשומת הלב מהבעיות האמיתיות של המזרח התיכון ומשחררת את המנהיגים המקומיים מכל אחריות לפתרונן. אם כל התמיכה הבינלאומית בישראל היתה פוסקת בבת אחת, מאמציה של איראן להשגת יכולת גרעינית לא היו פוסקים, המלחמות בעיראק ובאפגניסטן לא היו פוסקות, וארגון אל-קאעידה לא היה משנה את חזונו הנורא. מה שהיה קורה הוא שהקיצוניים היו מתחזקים ומעמדה של ארצות הברית במזרח התיכון היה נפגע ללא תקנה. יתכן שיחסי ישראל וארצות הברית מעוררים אי נחת בעולם הערבי, אולם הם אינם מכתיבים את התפתחות העניינים במזרח התיכון. אפילו אם הסכסוך בין מדינת ישראל לפלסטינים היה נפתר, הזעם הכבוש העצור במזרח התיכון לא היה נעלם, ותרבות הכבוד והבושה היתה מוצאת לעצמה תואנות חדשות.


 
האם גדר ההפרדה היא אמצעי לגיטימי של הגנה עצמית ?

התעמולה הפלסטינית מנסה לתאר את הגדר שהקימה ישראל למניעת חדירת גורמי טרור מהגדה המערבית אל שטח ישראל באור השלילי ביותר האפשרי. במקום להודות שהגדר היא אמצעי לגיטימי של הגנה עצמית סבילה, הפלסטינים ותומכיהם מנסים לעוות את תכליתה וקוראים לה חומת האפרטהייד או חומת ברלין החדשה (ומתעלמים מהעובדה שהמחסום כמעט לכל אורכו הוא גדר ותו לא) אשר נועדה ליצור גטאות.

 

הפלסטינים ניסו להדביק את המונח "אפרטהייד" לגדר ההפרדה שמטרתה למנוע חדירת גורמי טרור אל שטח ישראל, אך אפרטהייד היא שיטה של הפרדה על רקע גזעי שנועדה לשמור על המצב הקיים ולדכא את השחורים בדרום אפריקה, שלא זכו לזכויות כלשהן. אין כל דמיון בין המצב ששרר בדרום אפריקה לבין הסכסוך בין מדינת ישראל לפלסטינים, והגדר שהוקמה על ידי מדינת ישראל כוונה נגד חדירת גורמי טרור ולא להפרדה על בסיס של גזע, והטעם להקמתה היה הצורך לעצור גל טרור משתולל.

 

התעמולה הפלסטינית מתעלמת התעלמות גמורה מן העובדה כי הסכסוך בין ישראל לפלסטינים כלל איננו על רקע גזעי, אלא סכסוך על רקע לאומי ועל רקע של טרור משתולל שאחדים מהפלגים הפלסטינים אף ניסו לשוות לו סממנים דתיים. הגדר לא נועדה להפריד בין שני עמים על פי דתם או על פי גזעם, אלא להפריד בין עושי מעשי הטרור לבין קורבנותיהם. מצד אחד של הגדר נמצאים אזרחי ישראל, יהודים וערבים כאחת, ואילו מצדה האחר, אוכלוסייה פלסטינית, שבקרבה מוצאים הטרוריסטים מחסה.

 

ישראל אינה מבקשת לבודד את הפלסטינים. ישראל אינה רוצה דבר מלבד שיתוף פעולה פורח עם שכניה הפלסטינים ועם העולם הערבי. הסיבה היחידה שבעטייה הוגבלה כניסת הפלסטינים לישראל בשנים האחרונות היתה מתקפות הטרור הפרועות שהגיעו לשיאן במהלך האינתיפאדה השנייה שהחלה בשנת 2000. זאת ועוד, לפלסטינים אין זכות חוקית קנויה להיכנס לשטח מדינת ישראל: הם אינם אזרחי מדינת ישראל ולרבים מהן יש סיבות לא כשרות לחצות את הגבול אל תוך שטח מדינת ישראל.

 

ובה בעת, ערביי ישראל (אשר מהווים כמעט 20% מאוכלוסיית ישראל) הם אזרחים שווי זכויות לפי החוק בישראל, ומתגוררים מצדה הישראלי של גדר ההפרדה. לכן, ברור שהגדר אינה מפרידה בין אוכלוסיות על בסיס גזע או דת אלא מבוססת על אזרחות ועל פעילות טרור בעבר.

 

בדומה לכך, ההאשמות כאילו הגדר, שנועדה למנוע חדירת גורמי טרור אל שטח מדינת ישראל, היא חומת ברלין חדשה אינה אלא תעמולה זולה אשר עושה שימוש חופשי ביותר בעובדות ההיסטוריות. חומת ברלין לא היתה מנגנון הגנה. חומת ברלין נבנתה על ידי משטר קומוניסטי וטוטליטארי במזרח גרמניה אשר ביקש להנציח את חלוקת העיר על ידי נעילת אזרחי מזרח גרמניה, שרק ביקשו חופש וקשר עם אחיהם במערב גרמניה, נעולים מאחורי חומה. בניגוד חריף לכך, הסיבה להקמת גדר ההפרדה על ידי מדינת ישראל היא אחת ויחידה: להשאיר בחוץ את פעילי הטרור הפלסטינים אשר מבקשים לרצוח ולהטיל מום באזרחי ישראל.

 

על ידי העלאת הטענות השקריות כאילו הגדר, שנועדה למנוע חדירת גורמי טרור לישראל, יוצרת גטאות, מנסה התעמולה הפלסטינית לשחק משחק ציני בהיסטוריה ובמציאות. לאמצעי הגנה, כמו הגדר, אין כל קשר לגטאות.


השימוש המעוות של התעמולה הפלסטינית במונח "גטו" הוא ניסיון לעשות מניפולציה על מונח שיש לו קשר לפרקים הכואבים והאפלים ביותר בהיסטוריה היהודית, ובמיוחד, לתקופת השואה. באופן זה הפלסטינים עושים פעם נוספת שימוש בסבל היהודי על מנת להשחיר את פניה של מדינת ישראל. זוהי דוגמה קלאסית לאנטישמיות החדשה אשר משתמשת בשקרים בוטים על מנת לשכתב את ההיסטוריה ולהפוך את הקורבנות לפושעים. היהודים כונסו לגטאות באמצעי כפייה על מנת לבודדם, להפלותם ולרודפם, ובסופו של דבר, בתקופת השואה, על מנת להשמידם.

 

ישראל אינה דוחסת את הפלסטינים לגטאות; הפלסטינים חיים חיי חופש בגדה המערבית. מה שישראל עושה הוא ליצור מחסום בין הישובים הישראלים לבין המחבלים הפלסטינים. הגדר נועדה להבטיח ביטחון מרבי תוך פגיעה מזערית בשגרת החיים היומיומית של התושבים הפלסטינים. ישראל אינה מאלצת את הפלסטינים לצאת מיישוביהם אלא נאלצה להקים את גדר ההפרדה על מנת להרחיק את פעילי הטרור הפלסטינים מאזרחי ישראל.

 

הטרור הפלסטיני הוא שגרם לבנייתה של הגדר, והטרור הפלסטיני הוא שנושא באחריות לכל אי נוחות שנגרמת לתושבים הפלסטינים בעטייה של הגדר ההגנתית שהקימה מדינת ישראל. בפועל, התברר שהגדר למניעת הטרור אכן תרמה את תרומתה לשלום, מאחר שהיא מאפשרת לישראלים ולפלסטינים לחיות זה לצד זה, כשהם משוחררים באופן יחסי מהעימותים שנגרמו בעטיו של הטרור.