13-10-2013

עשרת האגדות והסטריאוטיפים האנטישמיים המובילים

מקור: CFCA


מזה זמן רב שהתרבות המערבית הינה מעוז של אנטישמיות פראית ושערורייתית. היהודים, אשר סופגים בוז ולעג כעם זר ומתויגים כפושעים, סובלים מזה אלף שנים מרדיפות, מאי סובלנות ומאלימות מחרידה. טרגדיות אלה מזמינות את השאלה מדוע השנאה כלפי היהדות כה עמוקה, בתרבויות כה רבות ושונות. על מנת למגר את השנאה, אנו חייבים ראשית כל להבינה. קיימות מספר שיטות לבחינת שורש האנטישמיות אשר חושפות יותר מחקר שטחי של הסיפורים העממיים והסטריאוטיפים המקומיים הנוגעים לעם המעונה הזה. להלן עשר מהדוגמאות הנפוצות והמשמעותיות ביותר של אגדות אנטישמיות. בשום אופן לא מדובר בבדיקה ממצה, אך היא כן מספקת נקודת התחלה עבור אלה המבקשים לעקוב אחר התפתחותה של האנטישמיות.

 

10. הרעלת בארות

אחת ההאשמות העיקריות נגד הקהילות היהודיות באירופה נגעו להרעלת בארות לכאורה. דוגמה אחת לכך ניתן למצוא באחד החוקים שהועברו על ידי מנהיגיה של מדינת ברנדנבורג בגרמניה במאי 1349: ". . . נאמר כי היהודים שילחו אנשים רבים למקומות אחרים באמצעות הרעלה". רבות מן השמועות הללו החלו בערך בתקופת התפרצותה של המגפה השחורה. בהתחשב בעובדה שאנשים רבים בימי הביניים לא ידעו כלל באיזו דרך מתפשטת המגיפה השחורה, הרעיון כי המגפה הייתה תוצאה של מעשה חבלה או של הרעלות נראה הגיוני לאוכלוסיות רבות. כאשר קבוצות חברתיות ופוליטיות אשר נהו אחר הכוח הטילו את האשמה על היהודים, פורעים זועמים היו להוטים יותר מתמיד לשרוף קהילות יהודיות שלמות ולטבוח בהן.

 

9. חצי-אדם, חצי-חיה 

בתקופת ימי הביניים, דמויות המתארות את השטן ושדים אחרים הדגישו תכונות פיזיות גרוטסקיות וחייתיות. תכונות אלה כללו "קרניים, זנבות, לשונות בולטות . . . [וכן] פנים נוספות". המאפיינים הללו הוקצו גם לאלה אשר נחשבו כעובדיהם של השטן והשדים שלו, כלומר, יהודים. כמה מן האגדות על יהודים ציינו כי היו להם קרניים, ראש או זקן של תיש ואפילו אוזני חזיר. הדימויים אשר תיארו את היהודים כמפלצתיים או כבעלי חזות גרוטסקית הפכו לדבר שבשגרה. סטריאוטיפים הנוגעים למראה החיצוני של היהודים החלו לכלול גם מאפיינים תת-אנושיים: כפות רגליים שטוחות, רגליים עקומות, מצח מלוכסן, שפתיים נפוחות ועוד.

 

 

8. חזירת יהודים (Judensau) 

"חזירת היהודים" היה מוטיב חזותי אשר תיאר את היהודים כיונקים, פשוטו כמשמעו, מעטיניהם של חזירים. בנוסף, רבים מן הציורים הללו הציגו תיאור של יהודים האוכלים צואה טרייה של חזירים, הישר מפי הטבעת של החיה. גם השטן הופיע לעתים קרובות בדימויים אלה. הוא הוצג כנלהב לנוכח צריכת החלב והצואה של החזירה.

 

מוטיב חזירת היהודים, אשר הופיע לראשונה בגרמניה במאה ה-13, נשאר דימוי גרמני באופן מובהק כמעט במשך 600 שנה. מוטיב זה הופיע על גזרי עץ, על כרזות, על קלפי משחק ועל קירות של קתדרלות. "חזירת היהודים" החל להופיע גם על בניינים ועל מבנים שאינם קשורים לדת, כגון גשרים ומונומנטים ציבוריים, עובדה אשר הצביעה על כך שהאנטישמיות הפכה ממוסדת יותר ויותר בחיי היום יום באותם אזורים.

 

7. רופאים יהודיים הורגים נוצרים 

משום שהחשיבו את היהודים כמרושעים, התעוררו איסורים שונים לגבי הדרכים שבהן על הנוצרים לתקשר איתם. אחת השמועות הזדוניות ביותר היא הטענה שלפיה אסור לסמוך על רופאים יהודיים משום שהם הורגים את המטופלים הנוצריים שלהם. שמועות אלה חוזקו לעתים על ידי הכנסייה. מועצות הכנסייה של Valladolid  ושל  Salamancaהזהירו ואמרו במפורש כי רופאים יהודים "הורגים נוצרים כאשר הם נותנים להם תרופות". אך הרעיון כי הרופאים היהודים רצחניים חלחל גם כן לפולקלור האזורי. אחת הדוגמאות היא סיפור בספר שכותרתו Der Giftpilz (הפטרייה הרעילה). הסיפור מתאר ילדה אשר מתעלמת מעצתה של חברה והולכת לרופא יהודי, אשר משנה צורתו והופך לשטן. למרבה המזל, היא מצליחה לברוח. אך לסיפורים אחרים לא היה סוף כל כך טוב.

 

6. הגולם

גולם הוא "דמות או צלם אשר מפיחים בה חיים באמצעות נוסחה קסומה". דמות הגולם, המאופיינת לרוב כרובוט או כבובה מכנית, הינה דמות פופולרית במיתולוגיה היהודית. לפי המסורת היהודית, הגולמים מתעוררים לחיים על ידי כתיבת אחד השמות של הקב"ה באותיות העבריות, או על מצחיהם או על פיסת נייר אשר מוכנסת לפיהם.

 

אף על פי כן, כאשר קהילות לא יהודיות אימצו היבטים של אגדה יהודית מובהקת זו, דמויות אלה הפכו הרסניות יותר בטבען. הסופר הגרמני, ז'אק אופנבך, התאים את אגדת הגולם לסיפור שכותרתו "קדירת הזהב". בסיפור זה, מתוארות הדמויות היהודיות כמושחתות, והגולם עצמו מתואר כ"התגלמות בוטה של גאווה, תאווה וחמדנות". את אגדת הגולם אימצו גם אל חיק העידן המודרני ועיבדו את הדמות למספר סרטים, כגון יצירתו של פאול וגנר מ-1920, "הגולם, כיצד הוא בא לעולם". אף על פי שקיבל שבחים בשל תיאורו המדויק את חיי היהודים בימי הביניים, וגנר גם הואשם במתן ביטוי לרגשות אנטישמיים בסרט זה.

 

5. היהודי הנודד

"היהודי הנודד" היא דמות במיתולוגיה הנוצרית, אשר נידונה לחיי נדודים על פני האדמה עד הביאה השנייה של ישו, משום שהדף או הכה את ישו במסעו לגבעת הגולגולתא לקראת הצליבה. העיבוד המתועד הראשון של האב-טיפוס של היהודי הנודד הופיע בכתביו של רוג'ר מוונדובר, נזיר מסנט אלבנס. בעיבוד זה, המיר היהודי את דתו לנצרות ומאז הוא חי את חייו בקדושה. עם זאת, באגדה שימשה לחיזוק הרעיון כי היהודים הם עם אשר קולל על ידי אלוהים. יש שטוענים כי שכיחותה של אגדת היהודי הנודד, וכן האמונה הנלווית שזו הוכחה לרשעותם של היהודים, הייתה גורם ישיר לאלימות על רקע אנטישמי בתקופת ימי הביניים. את אגדת היהודי הנודד אימצו כסמל גם גרמנים אנטישמיים במאה ה-19. למרבה הצער, עובדה זו הובילה לכך שנעשה שימוש באגדת היהודי הנודד בתעמולות של המפלגה הנאצית.

 

4. רצח אל על ידי היהודים

"רצח האל" המיוחס ליהודים הוא האמונה כי היהודים אחראים למותו של ישו, ולפיכך, למותו של האל. אמונה זו מבוססת על נרטיבים שונים של הבשורה הנוצרית אשר טוענים כי ישו נרדף ונצלב על ידי היהודים. אלה גרמו לנוצרים רבים להאמין כי זו חובתם להמשיך ולהעניש את היהודים וכי סבלם של יהודים היה רצונו של האל. בנוסף לכך, רבים חשבו כי השפלת היהודים בחברה הייתה אישור לעליונותה של האמונה הנוצרית. כתוצאה מכך, הפך סבלם המתמשך של היהודים לסוג של לגיטימציה עבור הכנסייה. רדיפת היהודים הפכה לעדיפות ראשונה במקום הטיה תרבותית גרידא. למרבה הפלא, הכנסייה הקתולית לא התכחשה באופן רשמי לאישומים ברצח האל שהפנתה כלפי היהודים עד לוועידת הוותיקן השנייה בשנת 1965.

 

3. מלווי כספים מרושעים

אחד הסטריאוטיפים הפופולריים והמתמשכים ביותר על יהודים הוא מידת החמדנות וחוסר האמינות שלהם בכל הנוגע לממון. את הסטריאוטיפ הזה ניתן לייחס במידה רבה להאשמות נגד מלווי כספים יהודים אשר דורשים ריבית חריגה על כספים שהם מלווים לנוצרים. בזמנים של אי יציבות כלכלית, רבים מפשוטי העם נאלצו להתמודד עם מלווי כספים יהודים. על פי ההיסטוריה, רבים ממלווי כספים אלה אכן גבו שיעורי ריבית גבוהים, משום שהם היו בסיכון גבוה מפני אלימות ומחילת חוב מצד ממשלות לא יהודיות. מאחר שהלוואה בריבית נחשבה לפשע בקרב נוצרים, שיעורי הריבית הגבוהים עוררו שנאה ובוז.

 

אחת הדוגמאות המפורסמות ביותר של סטריאוטיפ זה מופיעה בספרו של ויליאם שייקספיר, "הסוחר מוונציה", בדמותו של שיילוק, מלווה כספים יהודי אשר דורש ליטרת בשר מהגיבור, אנטוניו, כאשר הוא אינו יכול להחזיר את ההלוואה.

 

2. חילול לחם הקודש

ההאשמות הראשונות בנוגע לחילול לחם הקודש, מעשי אלימות או חילול נגד לחם הקודש אשר הוגש במהלך הטקס הנוצרי של אכילת לחם הקודש, התרחשו בסמוך לברלין של המאה ה-13. במשך 600 השנים הבאות, הפכו ההאשמות הנוגעות לחילול לחם הקודש לאחת ההצדקות הראשונות לרדיפה ולגירוש של קהילות יהודיות. יהודים רבים אשר נמצאו אשמים בביצוע הפשע הוצאו להורג.

 

אך נורא ככל שהיה חילול לחם הקודש, הוא כאין וכאפס בהשוואה להשפעותיה ולאריכות ימיה של שמועה מחרידה אחרת, אשר אליה היא צורפה בדרך כלל. שמועה זו היא החמורה ביותר מבין שאר השמועות ברשימה . . .

 

1. עלילת דם

בתקופת ימי הביניים, הואשמו היהודים ברצח ילדים נוצריים, באיסוף הדם שלהם ובצריכתו. היו שטענו כי הם השתמשו בדם להכנת מצות של פסח. אך מה שהיה משמעותי לא היה בהכרח השימוש שעשו היהודים, לכאורה, בדמם של הילדים, אלא העובדה שהם עינו ורצחו נוצרים טובים באכזריות לשם כך. עלילות הדם היו הגורם העיקרי לפוגרומים ולגלים אחרים של אלימות ושל שנאה על רקע אנטישמי בכל המערב.

 

אך ההאשמות הנוגעות לעלילות דם אינן מוגבלות לעולם הנוצרי בלבד. אגדת עלילות הדם חלחלה גם לתוך העולם הערבי בסביבות המאה ה-19. הדוגמה המפורסמת ביותר אולי של עלילת דם היא "סיפורה של אם המנזר" שנכתב על ידי ג'פרי צ'וסר ב"סיפורי קנטרברי". בסיפור זה, ילד בן שבע נרצח באכזריות על ידי יהודים משום ששר מזמור נוצרי בזמן שפסע ברחוב שלהם. אך גופתו של הילד ממשיכה לשיר באורח פלא, ועל ידי כך מושכת את תשומת לבם של נוצרים מקומיים, אשר תולים את היהודים מחמת פשעם.