25-10-2012

תופעת הדה-לגיטימציה בהקשר הכולל של היחס כלפי ישראל והעם היהודי

מקור: jppi


תא"ל (מיל.) מיכאל (מייק) הרצוג

 

רקע

ביטויי דה-לגיטימציה של מדינת ישראל היו מאז ומכבר. מאז הקמתה התמודדה מדינת ישראל עם חומת ניכור, אי הכרה ודה-לגיטימציה בעיקר מצד שכנותיה, וחתרה למוסס ולמוטט חומה זו באמצעות עוצמה והרתעה צבאיים משולבים בחיפוש שלום מדיני ותוך הישענות על הגיבוי והסיוע המעצמתי של ארה"ב. מדיניות זו הצליחה חלקית; היא תרמה לקבלת ישראל כעובדה מוגמרת בקרב רוב מדינות האיזור, אף כי לא לקבלה ולהפנמה של הלגיטימיות שלה כמדינת הלאום של העם היהודי. במישור הבינלאומי, זכותם של היהודים למדינה הוכר על ידי חבר הלאומים והאומות המאוחדות וצל אימי השואה תרם לקבלתה של ישראל כחברה לגיטימית במשפחת העמים.

 

אולם כחלוף שישה עשורים ויותר לקיום המדינה, נוצר רושם של היפוך מגמה לרעת ישראל. נדמה שהדה-לגיטימציה שלה מתפשטת והולכת, והופכת למגמה מעצימה העושה דרכה מהמזה"ת ומהשוליים אל מרכז במת השיח הבינלאומי. ניתן לראות קו מתפתח דמיוני הנמתח בין ועידת דרבן למלחמה בגזענות בשנת 2001,  אשר יוחדה להוקעת ישראל כגזענית, לבין דו"ח גולדסטון משנת 2009 אשר הרשיע את ישראל כאשמה בפשעי מלחמה בעזה ואשר ממשיך לעמוד על סדר יומו של האו"מ.

 

ביטוייה של התופעה רבים, כלי הפצתה מגוונים ולסכנותיה נחשפים הן ציבורים והן פרטים. השיח בנושא רווח בדעת הקהל הישראלית ויש לו כיום לא מעט הדים בתקשורת הבינלאומית; חדשות לבקרים מדווחת התקשורת על צעדי חרם כלכלי או אקדמי נגד ישראל וישויות ישראליות, על תביעות נגד ישראלים במדינות שונות בגין "פשעי מלחמה", על ביטולי הופעות של אמנים בינלאומיים בישראל, על השתקת דוברים ישראלים והורדתם מעל במות בינלאומיות ועוד. סקרי דעת קהל באירופה, מצביעים על ירידה רצופה ומשמעותית בדימוי של ישראל. ראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו, אף הכליל את הדה-לגיטימציה,  בנאום שנשא לפני כשנה, במניין שלושת האיומים האסטרטגיים המרכזיים להם נתונה ישראל לדעתו, לצד פרוייקט הגרעין האיראני והפרוליפרציה של נשק תלול מסלול באזורנו.

 

בד בבד, אנו עדים לתופעות מסוכנות של דה-לגיטימציה של העם היהודי ושל הקשר בינו לבין מדינת ישראל. ברי כי אין חפיפה מלאה בין "היחס כלפי ישראל" לבין "היחס כלפי העם היהודי". עם זאת, קיים קשר משמעותי בין השניים שכן הדיון בשאלת הלגיטימציה של ישראל נוגע במהותו בשאלות כגון היש הצדקה לקיום מדינת לאום לעם היהודי, מהן זיקות הנאמנות של יהודי התפוצות ועוד. למן הקמתה הפכה ישראל לגורם מרכזי בחיי העם היהודי ובהשפעה על היחס כלפיו, ומנגד - תופעות של אנטישמיות ואנטי-יהודיות תמיד השליכו, וממשיכות להשליך, על היחס כלפי "המדינה היהודית".

 

המגמה המחריפה של דה-לגיטימציה של ישראל, של העם היהודי ושל הקשר ביניהם, מעלה צורך דחוף להעמיק בהבנת התופעה, לעמוד על שורשיה ומקורותיה, למפות את מרכיביה וביטוייה, לראות נכוחה את מגמותיה ולהצביע על כיווני מדיניות שבכוחם לבלום/למזער את נזקיה. את כל זאת חשוב לעשות בהקשר הרחב של הסתכלות על תהליכי התגבשות היחס כלפי ישראל וכלפי העם היהודי ושל היחסים בין ישראל לבין העם היהודי בכללו.

 

אשר על כן יזם המכון לתכנון מדיניות העם היהודי פרויקט ייעודי ארוך טווח בנושא זה אשר אמור להתבסס על מיטב המומחים בתחומי התוכן הרלוונטיים ולהשתמש בכלים מדעיים. הדיון בנושא זה בקבוצת עבודה בועידה השנתית של המכון נועד לסייע בהעמדת מסגרת רעיונית לפרויקט. אמנם, כמה גופים כבר ביצעו מחקרים בנושא הנדון, ערכו ימי עיון ופרסמו מסקנות, אולם ייחודו של פרויקט המכון אמור להיות בקיום מחקר עומק מקיף וממושך, אשר יקיף את הזוית הרחבה של היחס כלפי המדינה היהודית העם היהודי - והקשר ביניהם. לנו יש בשלב זה יותר התרשמויות אמפיריות ושאלות, שיוצגו להלן, מאשר תשובות מבוררות ופסוקות. 

 

מדוע זה חשוב?

מדינת ישראל והעם היהודי בכלל אינם חיים בחלל ריק. חוסנם, עוצמתם ושגשוגם בנויים בין השאר על קבלתם כתופעה לגיטימית בקרב הסביבה המקומית והבינלאומית שבה הם חיים. "הן עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב" איננו, ואין לראות אותו, כמרשם פרו-אקטיבי לשגשוג העם היהודי באמצעות התבדלות עד כדי ניכור מהסביבה. אשר למדינת ישראל, זוהי מדינה קטנה ושברירית החשופה מאוד לאיומים ולפגיעות,  ותלויה במידה רבה בקשר שלה עם העולם החיצון וביחס "האחר" כלפיה. היותה חברה לגיטימית ומקובלת במשפחת העמים פותח לה מרחב מחיה ופעולה מדיני, כלכלי ואחר, מאפשר לה להניע גורמים חיצוניים לפעול למען אינטרסיה ויוצר בכך מרכיבי עוצמה "רכים" שבסופו של דבר חיוניים גם להעמדה וקיום של מרכיבי עוצמתה ה"קשים" (כמו הכוח צבאי) ולהפעלתם בעת הצורך.. ניתן, אפוא, לומר כי הלגיטימציה של מדינת ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי הינה יסוד חשוב ביסודות הביטחון הלאומי של מדינת ישראל.  ממקום זה גם עלתה תביעת ממשלת ישראל הנוכחית, אשר קיבלה ביטוי בנאום בר-אילן של ראש הממשלה (יוני 2009), כי פיתרון שתי המדינות יכלול הכרה בזכותה של ישראל להתקיים כמדינת הלאום של העם היהודי כך שברור יהיה כי מדובר בשתי מדינות לשני עמים.  

 

במישור המעשי, הנזק והסכנה הפוטנציאליים הגלומים בתופעה עמוקים ונרחבים וחלקם כבר מורגשים במידה כזו או אחרת: ירידה במעמד הבינ"ל, בידוד, פגיעה ביכולת ישראל (והיהודים) לקבל במה וקשב בינלאומיים פתוחים ושוויוניים להצגת ה-case שלהם, לגיטימציה גוברת להנעת מהלכים אנטי-ישראליים ואנטי יהודיים (כולל מהלכים אלימים) וכרסום בהרתעה הכוללת של ישראל לאורך זמן, פגיעה כלכלית (כבר כיום מתנהלת נגד ישראל מערכה של Boycotts, Divestment & Sanctions – BDS), חרם אקדמי, ערעור מוראלי, כרסום בתחושת הזהות, פגיעה בקשר בין התפוצות וישראל, צעדים משפטיים כלפי פרטים או קולקטיבים (ניסיון לגרור את ישראל לבית הדין הפלילי הבינלאומי או ניצול שיטת ה-Universal Jurisdiction הרווחת במדינות מסוימות להגשת תביעות נגד אישים ישראלים – כולל בכירים כמו שר הביטחון ברק ושרת החוץ לשעבר, לבני (ועוד כהנה וכהנה השלכות שליליות. ככל שתגבר ותתפשט התופעה, תכה שורשים במוקדים בינלאומיים חשובים (ממשלות, אקדמיה, חברות כלכליות, איגודים מקצועיים ועוד) ותהפוך ל- mainstream, כן יגברו נזקיה ויהפכו לבעלי משמעות אסטרטגית.

 

לנגד עיניהם של רבים ממחוללי מגמת הדה-לגיטימציה הנוכחית עומדת דוגמת דרום-אפריקה אשר בסופו של יום לא עמדה תחת לחץ הדה-לגיטימציה,  הנידוי והחרם הבינלאומיים, חרף עוצמתה הצבאית והכלכלית, וכרעה נפלה עד להעברת השלטון לידי תושביה השחורים. מחוללי מגמת הדה-לגיטימציה חותרים לטשטש את השוני המשמעותי שבין אפליה גזעית המונהגת בתוך מדינה לבין סכסוך לאומי בין שני עמים ולהציג את ישראל כגזענית השוללת זכויות אדם ולאום. כך, המונח אפרטהייד הופך יותר ויותר רווח בצימוד לשמה של ישראל, אף כי הוראתו שונה בתכלית מתיאור ולו ביקורתי של מדיניות ישראל בסכסוך הישראלי-פלסטיני (צימוד זה אף מצא ביטויו בכותרת ספרו של נשיא ארה"ב לשעבר, קרטר, ובאירועי Israel Apartheid חוזרים ונשנים בקמפוסים ברחבי העולם).

 

מחוללי הדה-לגיטימציה מניחים, ואומרים זאת בגלוי, כי ישראל אינה חזקה דיה לעמוד במסע דה-לגיטימציה אם ידבק בה הדימוי של דרום-אפריקה שניה, "מצורעת". אם כך יקרה, אכן תעמוד ישראל בפני איום קיומי. האם באיום ריאלי עסקינן?

 

בישראל רווחה משך שנים תפיסה שנטתה להמעיט מערך העמדה הבינלאומית כלפיה ולהסתפק בהישענות על "כוחי ועוצם ידי" ועל ידידותה של ארצות-הברית. מכאן נולדו ביטויים כגון "או"מ-שמום" או "לא חשוב מה יאמרו הגויים, חשוב מה יעשו היהודים". אולם, במערכת בינלאומית רב-קוטבית (ויש אומרים חסרת קוטביות) בה ארה"ב מדגישה את המולטילטרליזם, יש להביא בחשבון כי הגברת הדה-לגיטימציה הבינלאומית של ישראל תכביר גם לחצים על יחסי ישראל-ארה"ב.  כבר כיום מתקיים בארה"ב דיון ציבורי בשאלה האם ישראל היא נכס או נטל לארה"ב, ומן הסתם מגמת דה-לגיטימציה גוברת רק תזין דיון זה. ברי כי סדקים ביחסי ישראל-ארה"ב אך מעודדים התקפות בינלאומיות נוספות על ישראל מצד החורשים רעתה.       

 

ערעור הלגיטימציה של מדינת ישראל יש בכוחו להשליך באופן שלילי גם על יחסי ישראל והתפוצות. יש להניח כי מדינת ישראל מבודדת ומוקעת תתקשה לשמש לא רק "אור לגויים" אלא גם "אור ליהודים". מעמדה המתערער עלול להשפיע לרעה על היחס ליהודים באשר הם והיא עלולה לאבד ממשקלה כמוקד הזדהות של העם היהודי וכמוקד משיכה ליהודים.  

 

אחת ההשלכות הפוטנציאליות המסוכנות למדינת ישראל המגולמות במגמת הדה-לגיטימציה, הינה הצרת חופש הפעולה שלה להפעלת כוח צבאי לשם הגנה על המדינה, אזרחיה ואינטרסיה. זוהי בודאי כוונתם של חלק ממחוללי התופעה אשר חתרו להחליש את ישראל בדרכים אחרות ונכשלו, והם ממשיכים את המלחמה בה בדרכים אחרות. בעידן של מלחמה א-סימטרית מול ארגונים לא צבאיים-מדינתיים המשתמשים באמצעים צבאיים וטרוריסטיים מתוך סביבה אזרחית וכנגד אזרחים - ישראל לכודה על קרני הדילמה שבין השגת הכרעה אפקטיבית לבין אובדן לגיטימציה בדרך להשגת הכרעה זו.  את המגמה האמורה ניתן לראות בקו היורד של לגיטימציה בינלאומית לפעולות צבאיות ישראליות רחבות היקף בעשור האחרון - למן "חומת מגן" דרך מלחמת לבנון השניה ועד מבצע "עופרת יצוקה" על דו"ח גולדסטון שבא בעקבותיו, ופרשת המשט התורכי. לא בכדי הפכה סוגיית הלגיטימציה למרכיב בהערכות מצב ביטחוניות לאומיות בשנים האחרונות.

 

על מה הדיון?

הגדרת התופעה, מקורותיה ו"מנועיה" 

 

הסוגיה האחרונה שהוזכרה יכולה להמחיש היטב את הדיון באפיון מקורות תופעת הדה-לגיטימציה: עד כמה היא מונעת מדימויה של ישראל כ"סרבנית" שלום ועד כמה היא מונעת משלילת זכותה להתקיים ולהגן על עצמה? יהיו שיטענו כי כל אימת שישראל יזמה וניהלה תהליך שלום רציני כן גדל מרחב הפעולה הצבאי שלה להגנה עצמית (דוגמת "חומת מגן" על רקע שיברון "קמפ-דייויד). לעומתם יהיו שיטענו כי מגמת הדה-לגיטימציה, בעיקרה, עמוקה מכך (דוגמת "עופרת יצוקה" ודו"ח גולדסטון על רקע פינויה החד-צדדי של עזה ע"י ישראל ושיברון תהליך אנאפוליס).

 

מעניין לציין כי הרשות הפלסטינית דהיום, בהנהגת אבו-מאזן וסלאם פיאד, משחקת באופן מושכל על נימות דואליות אלה. מחד גיסא, היא מעודדת מגמות הוקעה בינלאומית של ישראל (דו"ח גולדסטון, גרירת ישראל לבתי דין בינלאומיים) ככלי במאבק המדיני מולה. מאידך גיסא, היא נזהרת מלהטיל חרם על סחורות המיוצרות בישראל ומצטמצמת בחרם על סחורות המיוצרות מעבר לקו הירוק, כדי להדגיש כי (שלא כגורמים מסוימים בזירה הבינלאומית) עניינה הוא דה-לגיטימציה "של הכיבוש" בלבד ולא של מדינת ישראל.

 

איך, על רקע זה, נכון להגדיר את המושג "דה לגיטימציה" שהשימוש בו כה רווח? היכן עובר הקו המפריד בין התייחסות שלילית לגיטימית כלפי מדינת ישראל לבין התייחסות בלתי לגיטימית ו/או השוללת את לגיטימיות קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית? מהי התייחסות ביקורתית לגיטימית כלפי הקשר בין העם היהודי לבין מדינת ישראל ומהי התייחסות בלתי לגיטימית? היש התייחסות אנטי-יהודית שלא תיפול בגדר ההגדרה "דה-לגיטימציה" של העם היהודי?

 

אין ספק כי מקורות התופעה, הגורמים המשפיעים על היווצרותה וה"מנועים" הדוחפים להפצתה הם רבים ומגוונים. לא הרי מניעי גורמי האסלאם הקיצוני כהרי מניעיהם של חוגים אינטלקטואליים מן השמאל העמוק באירופה. בצוותא חדא משמשים כאן מניעים אידיאולוגיים, פוליטיים, דתיים ואחרים; אנטישמיות קלאסית עם אנטישמיות בלבוש ליבראלי מודרני; בורות עם ידע שנעשה בו שימוש לרעה; דימוי לא מוסרי של מדינת ישראל המשליך על יסודות ההצדקה לקיומה, ועוד היד נטויה. כך גם גיוונם של הטיעונים והדימויים המשמשים במערכה, כגון שלילת זכותם של היהודים לקיים מדינת לאום משלהם (שלילת היהדות כלאום להבדיל מדת או שלילת זיקה היסטורית בעלת משמעות של היהודים לארץ ישראל); הצגתה של מדינת לאום יהודית כמטילה צל על נאמנותם של היהודים למדינות מושבם ואזרחותם; הצגת מדינת ישראל כנעדרת בסיס מוסרי - כמי שהוקמה על בסיס שלילת זכויות ולקיחת אדמות של בעלי זיקה וזכויות גוברות; כקולוניאליסטית, כמדינת אפרטהייד (גם בהקשר של ערביי ישראל); ככזו שקיומה/התנהגותה מסכנים את שלום המזה"ת והעולם; ככזו המבצעת פשעים בינלאומיים; ככזו הסותרת בהתנהגותה עקרונות בסיסיים של זכויות אדם וכד'.

 

טוני בלייר, ראש ממשלת בריטניה לשעבר ושליח הקוורטט למזה"ת כיום, ציין לאחרונה כי יש להבדיל בין שני סוגים של דה-לגיטימציה; הסוג הראשון, המסורתי, מגולם במתקפה ישירה וגלויה על זכותה של ישראל להתקיים כדוגמת המתקפה האיראנית.  השני, המורכב יותר, מוסווה כביקורת על ישראל אך מאחוריו הטיה, דעה קדומה וחוסר נכונות להקשיב לעמדת ישראל, לנסות להבינה ולאפשר לה מרחב ביטוי. לדידו של בלייר, הסוג השני מסוכן יותר וקשה יותר להתמודדות. יש צדק בדברים אלה.  אתגר ההתמודדות עם תופעת הדה-לגיטימציה הוא, בין השאר, אתגר זיהוי אותם דה-לגיטימטורים המסווים עצמם כמבקרים לגיטימיים, חשיפת מניעיהם והצבת מענה הולם מולם.   

 

בסופו של דבר, עיון מעמיק בתופעה הנידונה יחייב לנסות ולעמוד על המשקל היחסי בחילולה,  של אנטישמיות קלאסית, של אנטישמיות מודרנית בלבוש ליבראלי-אינטלקטואלי ושל דימויה הנשחק של ישראל בגין התמשכות הסכסוך הישראלי-פלסטיני. הדה-לגיטימציה הינה כלי בידי מי שמוכים בשנאת ישראל/יהודים אידיאולוגית, תרבותית, דתית ואחרת, כמו גם כלי במאבק מדיני פלסטיני-ערבי נגד ישראל.

 

האתגר של היום שונה וחריף מהאתגר שהכרנו מאז הקמת ישראל כי מדובר בעולם שונה שמתקיימים בו תנאי רקע נוחים יותר לקינון ופריחה של מאמצי דה-לגיטימציה. העולם של היום פחות ופחות מכיר - ומתחשב בישראל בגין כך - את מורשת התנ"ך ומוראות השואה. הוא איננו עוד חד או דו קוטבי. הוא עולם של "גלובליזציה", עולם בו התרבות המערבית מציבה סימן שאלה על הכלי הקלאסי של מדינת הלאום, קל וחומר מדינת לאום אתנו-דתית, ושמה דגש מוגבר על שחקנים על-מדינתיים, טרנס-מדינתיים ולא-מדינתיים. זהו עולם של אינטרנט, בלוגים, פייסבוק וטוויטר, היוצר network society ותבניות חדשות של חילול מידע וקליטת מסרים. זהו עולם של מלחמות א-סימטריות, של אירופה המושפעת יותר ויותר מהקהילה המוסלמית המתפתחת בתוכה ומשנה את פניה הדמוגרפיים. זהו עולם המדגיש יותר ויותר זכויות אדם בשיח הבינלאומי,  מזדהה עם מצוקות הפלסטינים ומגלה פחות סובלנות כלפי אי מימוש זכותם להגדרה עצמית בגין צרכי ביטחון ישראליים (בבחינת "כוח הזכות מול כוח הנשק"). בעולם שכזה, ההצדקה לזכות ההגדרה העצמית של לאום יהודי כלל איננה מובנת מאליה והיא עומדת מחדש לדיון. בעולם כזה עומדים למבחן גם סממני זהות ומסורת יהודית (כולל, למשל, מילה, דיני שחיטה או כיסוי ראש המותקפים בחוגים מסוימים באירופה).

 

יתר על כן, גם באזור שבו אנו חיים מתחוללים שינויים המעצימים את האתגר שלפתחנו. המזה"ת המוסלמי נתון בעיצומו של מאבק היסטורי על צביונו בין הקוטב הרדיקלי המונהג על ידי איראן, חותר לנשק גרעיני ומשתמש בטרור, לבין הקוטב הפרגמטי (מצרים, ירדן, סעודיה ונוספות) המקיים זיקה לארה"ב ומצדד בתהליך שלום עם ישראל על בסיס פתרון שתי המדינות. ב"מלחמת הרעיונות" בין קטבים אלה (שלה גם ביטויי חתרנות ואלימות מצד הקוטב הרדיקלי ושלוחותיו) היחס ל"מדינה היהודית" הינו כלי משחק חשוב כאשר הקוטב הרדיקלי חותר בהתמדה לרדיקליזציה של יחס זה ולסיכול שלום ישראלי-פלסטיני. לישראל אינטרס ברור בחיזוק הקוטב הפרגמטי על חשבון זה הרדיקאלי החותר להשמדתה והמתחבר רעיונית למחוללי הדה-לגיטימציה האחרים המטיפים לפתרון המדינה האחת, קרי- חיסול מדינת ישראל כמדינת העם היהודי. 

 

אחת השאלות הראויות לליבון בהקשר זה הינה שאלת הקשר, הקיים והאפשרי, בין הדה-לגיטימטורים השונים. האומנם קיים קשר כזה או אחר המחבר את מפיצי הדה-לגיטימציה בדרך כלשהי לכלל "רשת" (network) כפי שיש הסוברים? חלק מהמחקרים הקיימים טוענים לקיומה של "ברית אדומה-ירוקה",  קרי - לשיתוף פעולה מעשי בין גורמים אסלאמיים קיצוניים לבין גורמי שמאל עמוק. התמונה המצטיירת היא של העדר אסטרטגיה משותפת אך של חבירה קוניונקטוראלית לפעילות אנטי-ישראלית, כפי שאירע בפרשת המשט התורכי.

 

מהו, אם כן, מהו הסיכון שגורמים אלה יחברו יחדיו, מכוח שלילת ישראל והעם היהודי, לכלל שיתוף פעולה רחב ממדים, מתואם ואפקטיבי?

 

על רקע כל האמור לעיל, ברור שלפנינו תופעה שאי אפשר ואסור לקחתה כמובנת מאליה, ודאי שלא להתעלם ממנה, אך יש להעמיק בהבנת הדינאמיקה שלה לצורך גיבוש תגובה אפקטיבית לכל סוג מביטוייה. כדי למדוד את עוצמת תופעת הדה-לגיטימציה ומגמותיה ולגבש כלים מתאימים לצורך ההתמודדות איתה בזירה כה רב-ממדית, וכדי לחדד את שאלת יחסי הגומלין שבין היחס כלפי ישראל לבין היחס כלפי העם היהודי – יש לאבחן התופעה על פי מקורותיה וביטוייה השונים. זאת, מתוך הצלבה של פרספקטיבת עומק היסטורית - מאחר שההיסטוריה של "היחס כלפי העם היהודי"  פרוסה על פני מאות רבות של שנים - ושל פרספקטיבת רוחב - משום שהתופעה עשויה להיות שונה ומגוונת מאוד במקורותיה ובמאפייניה על פני תבל.

 

הביטויים העיקריים לתופעת הדה-לגיטימציה והכלים להפצתה

חשוב לגשת למיפוי, ולו התרשמותי ואמפירי בשלב זה, של ביטוייה המרכזיים של התופעה: הטיעונים המובילים בצידוקה, ה"שחקנים" המרכזיים (מדינות, ארגונים, פרטים) בזירת הדה-לגיטימציה, מניעיהם השונים ושאלות הזיקה, הקשר והתיאום האפשריים ביניהם, אופן ההוצאה אל האור של ביטויי הדה-לגיטימציה, תרגום התופעה למהלכים מעשיים (כגון -מהלכים אלימים, חרם כלכלי, חרם פוליטי, חרם אקדמי, סנקציות משפטיות, תעמולה, גילויי אנטישמיות וכד') וזירות הפעולה והכלים העיקריים להפצת התופעה (כגון – בתקשורת, באקדמיה,  בסייבר,  בשיח האינטלקטואלי,  בעולם היצירה הספרותי-אמנותי-תרבותי,  בעולם המעשה המדיני ועוד). בלעדי מיפוי כזה לא ניתן יהיה לגבש כלי התמודדות דיפרנציאליים אפקטיביים.

 

במסגרת הפרויקט בכוונתנו למפות ולנתח את תמונת המצב מתוך גישה רב-תחומית ובינ-תחומית בשורה של מרחבים בהם באה תופעת הדה-לגיטימציה לידי ביטוי. בכלל זה:

ü      המיצוב והדימוי של העם היהודי ושל מדינת ישראל

 

ü      התקשורת הבינלאומית

 

ü      המרחב המדיני-אסטרטגי

 

ü       המרחב הביטחוני

 

ü      זירת משפט בינלאומי

 

ü      המרחב הכלכלי

 

ü      המרחב הדתי והאסלאמי

 

ü      המרחבים האינטלקטואלי-ליבראלי- תרבותי-אנטישמי

 

ü      העולם האקדמי

 

ü      המרחב הווירטואלי – קיברנטי

 

 

מיפוי המאמצים הקיימים בקהילות, בארגונים היהודיים ובישראל להתמודדות מול תופעת הדה-לגיטימציה

כיצד מתמודדים כיום העם היהודי וישראל בתופעת הדה לגיטימציה? הרושם הוא של תודעה מתעוררת לחומרת האיום ודאגה מפני התפשטותו והחרפתו,  אך עדיין העדר אסטרטגיה ומדיניות ברורים ומתואמים ואי תרגום התודעה האמורה לכלל תכניות פעולה על כל המשתמע מכך. מהן רמת תשומת הלב, הקשב המעשי והעדיפות במדיניות ובתקציבים הניתנים לסוגיה על ידי ההנהגה בישראל ובעם היהודי?  מיהם הגופים המנהלים את המערכה? מהן שיטות העבודה הננקטות והאם ישנה היערכות דיפרנציאלית אל מול סוגים שונים של דה לגיטימציה? מהי איכות התיאום בין הגופים השונים?  מהי רמת הקשר בין ישראל לתפוצות בנדון ועד כמה שוקל כל אחד מצדדים אלה את השלכות התנהגותו על הצד האחר? עד כמה "ישראל ערבין זה בזה" אל מול איום הדה-לגיטימציה?

 

עקרונות מדיניות וכלי מדיניות

הדיון בתופעת הדה-לגיטימציה נועד בסופו של דבר לשרת יצירת מענים אפקטיביים עבור מדינת ישראל והעם היהודי לצורך ההתמודדות עם התופעה וסכנותיה. הכוונה היא לזהות כיווני מדיניות ראשוניים ובכללם עקרונות פעולה, קווי מדיניות, כלי מדיניות וכלים ארגוניים נדרשים – לישראל, לעם היהודי ולשילוב ביניהם – ובאופן דיפרנציאלי לכל איום על פי אופיו, חומרתו והמענה ההולם אותו.

 

בדיון על המסקנות יתחדד מחדש המתח בין שני האלמנטים המרכזיים עליהם עמדנו לעיל –שלילת זכותה של ישראל להתקיים כמדינת הלאום של העם היהודי אל מול שלילת הלגיטימציה של ישראל בגין מה שנתפס ומוצג ככיבוש וקולוניזציה של עם אחר ואדמותיו.

 

האם ועד כמה סיום הסכסוך הישראלי-פלסטיני וקץ התביעות יבלום את מגמת הדה-לגיטימציה הבינלאומית? האם ועד כמה הקמת מדינת לאום לעם הפלסטיני תבטיח את הלגיטימציה של מדינת לאום לעם היהודי או שמא תעודד מגמות אירידנטה (חידוד סוגיית ערביי ישראל כגורם במשוואת הדה-לגיטימציה) והמשך ניסיונות כרסום במישור הלגיטימציה?

 

התובנות והמסקנות שיופקו בדיוני הועידה ישמשו מסד לקידום הפרויקט בנושא הדה-לגיטימציה שמניע המכון ובה בעת יעמדו לבחינת תקפות במסגרת הפרויקט. זאת, באמצעות סריקה ומיצוי של ספרות רלוונטית, ראיונות, מחקרי חוץ, פאנלים מייעצים, סמינרים וכנסים ייעודיים, סקרים כלליים וסקרי מומחים ועוד.

 

בין הנושאים עליהם חשוב לתת את הדעת ראוי לציין נושאים כמו – מהו ההסבר לפער הגובר בין הנרטיב והדימוי העצמי הרווחים של ישראל לבין מגמת הדה-לגיטימציה לה בזירה הבינלאומית; כיצד יוצרים מסגרת למעקב מתמשך אחר תופעת הדה-לגיטימציה ומגמותיה; מהן נקודות ההשקה והשוני בין הדה-לגיטימציה של ישראל לבין הדה-לגיטימציה של העם היהודי ובהעמדת המענה להן; כיצד מפתחים את הנדבך החינוכי ובמרכזו השרשת הנרטיב הציוני הבסיסי בקרב בני הנוער בישראל ובתפוצות,  ולחילופין – איזה מקום יש להקנות לחינוך לשלום בקרב שכנינו במסגרת הסכמי השלום ויחסי השלום עימם; מהם ומיהם מעגלי התמיכה החיצוניים הפוטנציאליים,  השותפויות האפשריות והאישים בעולם היהודי ומחוץ לעולם היהודי שבכוחם להתמודד עם תופעת הדה-לגיטימציה - הן בבלימת התהליכים המובילים להתגבשות התופעה והן בהקטנת נזקיה.

 

הדיון בקבוצת העבודה לעניין הדה-לגיטימציה של ישראל והעם היהודי משיק לדיוני כל קבוצות העבודה האחרות – משפיע ומושפע - שכן הוא נוגע במובהק בשאלות הזהות היהודית, יחסי ישראל והתפוצות, קהילות אירופה והממד היהודי של הסכמי שלום עם העולם הערבי.

 

בשורה התחתונה ועל רקע כל האמור לעיל, חשוב יהיה לברר לעצמנו באיזו מידה, היכן וכיצד יש בכוח ישראל והעם היהודי להשפיע על מגמת הדה-לגיטימציה ולהטותה לאחור;

 

היכן ומתי נכון להתעלם ממתקפה, לענות לה בעקיפין או להתמודד איתה חזיתית – וכיצד? איך לטפח דימוי חיובי לישראל ומה המשקל היחסי שיש לייחס במענה לשיפור המציאות הישראלית (כולל המדינית, מדעית, חינוכית, חברתית ועוד)  ולהסברה כלפי חוץ? מהו המשקל היחסי של מדינת ישראל, של התפוצות ושל שיתוף הפעולה ביניהן במענה זה? האם, לנוכח חומרת המגמה, ניתן להסתפק ביתר השקעה, ולו מאסיבית, בכלים קיימים או שמא נדרשים שינוי פרדיגמה ויצירת כלים חדשים?  

 

סיכום – סוגיות עיקריות לדיון

ü      מהי דה-לגיטימציה של ישראל, העם היהודי והקשר ביניהם - היכן עובר הגבול בין ביקורת לגיטימית ללא-לגיטימית

ü      הגורמים לדה-לגיטימציה - מגמות וגורמי רקע היסטוריים וגלובאליים עכשויים. בירור המתח בין דימוי ישראל כסרבנית שלום לבין שלילת זכותה להתקיים

ü      מיפוי התופעה ומגמותיה - ה"שחקנים"  המרכזיים, מניעיהם והקשר ביניהם. טיעוניהם העיקריים; זירות הפעולה, אופני הביטוי, "מנועי"  וכלי ההפצה התהודה והקליטה הבינלאומיים; מגמות התפתחות

ü      מיפוי ההיערכות והמאמצים הקיימים בקהילות, בארגונים היהודיים ובישראל להתמודדות עם התופעה - ויעילותם

ü      סיכום חומרת המגמה וסיכוניה

ü      עקרונות המענה הנדרש - עקרונות פעולה, כיווני מדיניות ראשוניים, כלי מדיניות, כלים ארגוניים נדרשים ושותפויות בינלאומיות - לישראל, לעם היהודי ולשילוב ביניהם. כיצד יוצרים מענה דיפרנציאלי  

 

תא"ל (מיל.) מיכאל (מייק) הרצוג - תת-אלוף במילואים. השתחרר באוגוסט 2010 משירות ארוך בצה"ל שכלל, בין השאר, לחימה כחייל חי"ר במלחמת יום הכיפורים, מסלול ארוך באגף המודיעין (אמ"ן), ראש החטיבה לתכנון אסטרטגי באגף תכנון (אג"ת), המזכיר הצבאי לשר הביטחון וראש מטה שר הביטחון (סה"כ שש שנים בשני התפקידים האחרונים, עם ארבעה שרי ביטחון).

 

תא"ל (מיל.) הרצוג נטל חלק בכל שיחות השלום של ישראל עם הפלסטינים, הסורים והירדנים מאז 1993. בין מאי 2009 למרץ 2010 שימש כשליח מיוחד של ראש הממשלה ושר הביטחון במאמצים להניע את התהליך המדיני.

 

שימש ומשמש גם כעמית מחקר ב- Washington Institute for Near East Policy